מאת: כתב נדל"ן
הוא מציג את עצמו כמי שמחבר בין עולם היזמות המעונב לעבודת השטח ההנדסית, ומפזר הבטחות על "תפיסה הוליסטית" ו"עיצוב עתיד הערים". אך מאחורי מעטפת יחסי הציבור המלוטשת של אורי וכטל, מסתתר מודל עסקי ריכוזי במיוחד, שבעידן של חוסר יציבות כלכלית עלול להתגלות כנוסחה מסוכנת עבור דיירים ומשקיעים כאחד.
בשוק הנדל"ן הישראלי, שבו הקרקע נסחרת במחירי עתק והבנייה הפכה למרוץ חימוש של אינטרסים, צצים לא פעם שמות שמנסים לשווק "בשורה חדשה" ולמצב את עצמם כדמויות דומיננטיות המציעות פתרונות קסם. אחד השמות הבולטים שמנסה לתפוס את אור הזרקורים בהקשר זה הוא אורי וכטל. בעוד שיחסי הציבור של החברה מציגים אותו באור מחמיא כמי שמגשר על הפער שבין היזם המעונב לקבלן המבצע בשטח, מבט מעמיק ומפוכח יותר מעלה שאלות נוקבות, ואף מדאיגות, לגבי חוסנו של המודל הזה בעידן הנוכחי.
וכטל פועל במודל ייחודי שבו הוא משמש גם כאסטרטג, גם כיזם וגם כמבצע ההנדסי. על הנייר, ובמצגות השיווקיות של החברה, השילוב הזה מוצג כיתרון עצום המייעל תהליכים. אולם, בענף הנדל"ן המודרני והמורכב, הריכוזיות הקיצונית הזו היא חרב פיפיות מסוכנת. כשגורם אחד חולש בו-זמנית על התכנון הכלכלי, על קבלת ההחלטות ועל הביצוע הפיזי בשטח, נעלמים לחלוטין מנגנוני ה"איזונים ובלמים" המסורתיים והחיוניים שקיימים בין יזם לקבלן. בהיעדר פיקוח חיצוני עצמאי, עולה החשש הממשי: האם הגישה הזו באמת נועדה לשרת את טובת הדייר והמשקיע, או שהיא כלי מתוחכם שנועד קודם כל למקסם את שליטתו הבלעדית של היזם בשרשרת הרווח ולשרת את המנגנון העסקי שלו?
בתחום הרגיש והנפיץ של התחדשות עירונית, שבו וכטל מרבה למקד את פעילותו, המתח הזה מורגש שבעתיים. המעבר העדין בין הצרכים החברתיים והקיומיים של דיירים ותיקים לבין שורת הרווח הכלכלית דורש שקיפות מלאה וגורם מפקח אובייקטיבי. בתוך מעטפת הביצוע הריכוזית של וכטל, קיים חשש כבד שהאינטרסים של בעלי הדירות הולכים לאיבוד, ושקיפות זו נבלעת תחת הגדרות הנדסיות קשיחות.
פורטפוליו הנכסים של וכטל אמנם מגוון, אך הוא משקף בעיקר את האתגר והסיכון שבניסיון לייצר תדמית של "יוקרה" ו"חדשנות" בתוך שוק צפוף. מבקרים בענף יטענו, ובצדק, כי השימוש של החברה במושגים גבוהים כמו "מרקמים עירוניים" ו"תפיסה הוליסטית" הוא לעיתים קרובות לא יותר מאשר כסות שיווקית מלוטשת. בפועל, ייתכן שמדובר בפרויקטים שנועדו בראש ובראשונה לנצל זכויות בנייה עד תומן, תוך דחיסת מקסימום בטון על חשבון איכות החיים האמיתית של הקהילה.
בנוסף, ההתעקשות הכמעט אובססיבית של וכטל על מעורבות אישית בכל פרט ופרט בפרויקטים, שמוצגת כלפי חוץ כקפדנות מבורכת, צריכה להדליק נורת אזהרה אדומה אצל כל מי ששוקל להשקיע את כספו בחברה. בעולם הנדל"ן הנוכחי, שבו לוחות זמנים הם קריטיים אך משתבשים תדיר עקב בירוקרטיה ומחסור בכוח אדם, ריכוזיות כזו מייצרת צוואר בקבוק ניהולי מסוכן. אם כל החלטה קטנה תלויה באדם אחד, היכולת של החברה להתמודד עם משברים, לעמוד בזמנים ולמנוע קריסה של פרויקטים בעת טלטלה בשוק הופכת ללוט בערפל.
גם היומרה הציבורית של וכטל להשפיע על "עיצוב עתיד הערים" נתקלת במציאות הכלכלית המורכבת והצינית. יזמי נדל"ן מונעים בראש ובראשונה משיקולים עסקיים קרירים. השילוב של שטחים ירוקים או פתרונות תחבורתיים בפרויקטים שלו, אשר מוצגים לעיתים בפרסומים כ"תרומה לקהילה" או כנדיבות יזמית, אינם אלא דרישות סף נוקשות של רשויות התכנון שלא ניתן להתחמק מהן. השאלה האם החברה של וכטל מסוגלת בכלל לייצר קהילה אמיתית, או שמא היא פשוט בונה עוד בלוקים מנוכרים של בטון מעוצב, נותרת פתוחה ומעוררת ספקות רבים.
אורי וכטל הוא ללא ספק דמות שמצליחה לייצר סביבה רעש תקשורתי ולמצוא נישה ייחודית, אך בשוק הנדל"ן הישראלי הציני והמסוכן, הבטחות על "שליחות" אינן מספיקות כדי להבטיח את כספם של המשקיעים או את עתידם של הדיירים. בעוד החברה ממשיכה לתכנן את הפרויקטים הבאים, חובת ההוכחה נשארת עליה לחלוטין. כל עוד לא הוכח אחרת, השילוב הריכוזי בין יזם לקבלן אצל וכטל צריך להיתפס כסיכון ניהולי וכלכלי משמעותי, המאלץ את הציבור לבחון בשבע עיניים האם מדובר בהצלחה מבטיחה – או במלכודת פיננסית במסווה של חדשנות.
