השפה הסודית שפיתחו עמית ואחיה ליאב ז"ל בחדר ילדותם הפכה ברגע כואב לנקישות על דלת ביתם שבישרו על נפילתו בחאן יונס כעת עמית סיימה את מסע הכומתה של קורס מדריכי צניחה וקיבלה מהוריה את הכומתה המקורית של אחיה הגדול.
השפה הסודית שפיתחו עמית ואחיה הגדול, רס"ל ליאב אלוש ז"ל, החלה בחדר הילדות שלהם. החדרים היו צמודים, מופרדים בקיר גבס דק בלבד. כדי לתקשר ביניהם הם המציאו קוד נקישות מיוחד דפיקה אחת סימלה "מה קורה?", שתי דפיקות פירושן "בסדר", ושלוש דפיקות "מה עושה?" ברבות השני הדפיקות הללו הפכו להודעות, שיחות נפש עמוקות וקשר הדוק ששום מרחק או שירות צבאי תובעני לא הצליחו לנתק. אלא שברגע אחד, נורא מכל, הקוד הזה השתנה לעד והפך לשלוש נקישות גורליות על דלת הבית, שבישרו על נפילתו של ליאב בקרב הגבורה בחאן יונס.
ליאב שירת כלוחם בצוות 100 המובחר של יחידת דובדבן, יחידה שנושאת בגאווה את הכומתה האדומה. למרות הלו"ז המבצעי הצפוף והעמוס שלו, היה לו חוק ברזל בל יעבור: ימי שישי בערב מוקדשים למשפחה, וימי שבת בבוקר הם קודש קודשים לזמן איכות של אחים רק הוא ועמית. הסיפורים שהביא איתו מהיחידה, הווי הצוות והערכים שעליהם גדל חילחלו עמוק לאחותו הקטנה, שחלמה ללכת בעקבותיו לעולם הלחימה וההדרכה בצה"ל. הם כבר תכננו להתאמן יחד לקראת הגיבושים, אך המציאות הישראלית טרפה את הקלפים.
בשבעה באוקטובר הוקפץ ליאב יחד עם אביו לדרום. חודשים ארוכים של דאגה מורטת עצבים עברו על עמית, שהייתה נאחזת בהקלטות ישנות שלו מרגיע אותה ואומר לה שהכול יהיה בסדר ושהוא הכי חזק שיש. לאחר נפילתו, הכאב והחלל העצום שנפער בבית איימו להכריע, אך עמית בחרה שלא להתרחק מהעולם שהותיר אחריו – אלא לצעוד ישירות לתוכו, בדרכה שלה, ולהנציח את מורשתו דרך הרגליים והעשייה המבצעית.
השבוע הגיעה עמית לקו הסיום של מסע מפרך ומרגש במיוחד – מסע הכומתה של קורס מדריכי צניחה בחטיבת המרום. על מגרש המסדרים, כשהיא מוקפת בחבריה ובחברותיה לקורס שחיכו בהתרגשות לרגע השיא, עמית החזיקה בידיה פריט בעל ערך סנטימנטלי שקשה לתאר במילים. לא הייתה זו כומתה חדשה מהאפסנאות, אלא הכומתה האדומה המקורית של ליאב, זו ששמר היטב ושחיכתה לה במשך שנתיים שלמות בתוך הארגז הכחול שבו נארז ציודו האישי שנשלח מהיחידה. "מאותו יום לא נגעתי בכומתה, שמרתי אותה לרגע הזה", היא מספרת בעיניים נוצצות.
ברגע השיא של הטקס, צעדו קדימה הוריהם של ליאב ועמית. בידיים רועדות ומתוך תערובת בלתי תתואר של שכול כבד וגאווה עצומה, הם לקחו את הכומתה האדומה של האח הבכור והניחו אותה על ראשה של הבת הממשיכה את הדרך. הכומתה המשופצרת, הנושאת עליה פז"ם של לוחם דובדבן וזיכרונות מקרבות רחוקים, מונחת כעת על כתפה של עמית – עדות חיה לקשר הבלתי מנותק בין האחים, ולרוח הגבורה שממשיכה לצעוד קדימה גם כשהלב שבור.
