משה בר לוי היה רק בן 4 כשמשפחתו גורשה מדאראבני לקרונות המשא ברומניה הוא שרד את הקור והרעב במחנות איבד את יקיריו ועלה לישראל אך נשא את הכאב בשתיקה רק עכשיו בעזרת הסיוע המשפטי המדינה החזירה לו חוב קטן של צדק
עבור רובנו, גיל 4 הוא גיל של גני משחקים, דמיון ותחושת ביטחון בחיק ההורים. עבור משה בר לוי, זה היה הגיל שבו העולם כפי שהכיר אותו חדל מלהתקיים. הבית בדאראבני שברומניה, הריחות המוכרים והקהילה העוטפת הוחלפו באחת ברעש הברזל של קרונות משא דחוסים ובקור המקפיא של חבל טרנסניסטריה.
השבוע, כשמשה כבר נושק לעשור התשיעי לחייו, נסגר מעגל של כמעט 80 שנה. בעזרת ליווי צמוד של הסיוע המשפטי במשרד המשפטים, הוכר משה כנרדף על ידי הנאצים – הכרה שלא ביקש לעצמו במשך עשורים של שתיקה.
סיפורו של משה הוא סיפורו של חבל ארץ שנשכח לעיתים בדפי ההיסטוריה טרנסניסטריה. שם, בתוך הגטאות והמחנות המאולתרים, המוות לא הגיע רק מירי אלא מהרעב ומהטיפוס.
בתוך התופת הזו, בלטה דמותו של אביו, נח ז"ל. בסיפורי המשפחה הוא נזכר כמי שיצא מדי לילה, בחירוף נפש, לחפש פירור לחם או קליפת תפוחי אדמה כדי להשאיר את ילדיו בחיים. נח שילם על כך בגופו הוא הותקף ונפצע קשות, אך סירב להיכנע. הוא שרד כנגד כל הסיכויים, שבור וגוסס, רק כדי לוודא שאשתו, משה הקטן ואחותו יזכו לראות את יום השחרור. הוא החזיק מעמד עד שהבטיח את חייהם, בעוד כל המשפחה המורחבת נספתה בדרכים ובמחנות.
בשנת 1951 עלה משה לישראל. כמו רבים מבני דורו, הוא לא ביקש דבר. הוא בנה כאן בית, הקים משפחה ועבד קשה, כשהוא נושא בתוכו את זיכרונות הילד הקטן מהמחנה. ניצולי טרנסניסטריה נהגו לעיתים קרובות להצניע את סיפורם אל מול נרטיבים אחרים של השואה, ומשה לא היה שונה.
במשך שנים הוא לא פנה לקבלת עזרה או הכרה. הזיכרונות היו שם, אבל הצורך "להסתדר לבד" היה חזק יותר. רק בשנת 2025, כשהוא כבר נזקק לתמיכה גדולה יותר, פנה משה לסיוע המשפטי.
ההליך המשפטי לא היה רק עניין של טפסים וביורוקרטיה. עבור משה, זו הייתה הכרה של המדינה בסבל שעבר כילד בן 4. הסיוע המשפטי במשרד המשפטים נכנס לעובי הקורה, ליווה אותו בהוכחת הנרדפות והזכויות המגיעות לו, עד להחלטה המיוחלת משה יקבל קצבה חודשית ומענקים שיאפשרו לו להזדקן בכבוד.
"ביום השואה אנחנו רגילים לדבר על העבר, אבל החובה שלנו היא כלפי ההווה," אומרים במשרד המשפטים. "הסיפור של משה מזכיר לנו שיש עוד ניצולים שחיים בתוכנו וזכאים לצדק היסטורי, גם אם עברו שמונה עשורים".
סיפורו של משה בר לוי הוא תזכורת לכך שהגבורה לא הסתיימה בימי המלחמה. היא המשיכה בבחירה שלו לעלות לישראל, לשתוק כדי להגן על ילדיו מהכאב, ובסוף לאפשר למדינה להחזיר לו מעט מהכבוד המגיע לו. עכשיו, כשהוא מוכר ונתמך, משה יכול לדעת שההקרבה של אביו נח לא הייתה לשווא. הוא חי, הוא כאן, והוא כבר לא שקוף.
