יהב וינר, היה בן 37 במותו, יליד כפר עזה. וינר, היה במאי קולנוע מבטיח, צלם, שחקן, ויוצר מוכשר. בשבעה באוקטובר, הוא נרצח על ידי מחבלי חמאס, לאחר שהצליח להציל את אשתו שילי עטרי, ואת התינוקת שלהם שיה, בת השלושה שבועות. יהב, החזיק את החלון, בעוד המחבלים מנסים לפרוץ את החדר המוגן שלהם, וסימן במבט לשילי לברוח עם התינוקת. שילי ושיה ניצלו, אך יהב נרצח בדם קר. דוד צח, חברו הטוב והקרוב של יהב מלימודי הקולנוע, נפרד בטור קורע לב ומרגש. כל הפרטים
זוכרים את כולם – יהב וינר ז"ל | מערכת "אחלה חדשות" מביאה ומציגה לכם את סיפורו של איש הקולנוע יהב וינר ז"ל אשר נרצח באכזריות ע"י מחבלי ארגון הטרור חמאס הנתעבים. הטור הבא, נכתב ע"י דוד צח, חברו הקרוב של יהב מלימודי הקולנוע ב"מנשר". השניים, למדו יחדיו משנת 2017.
יהב, לאחרונה יש בי המון תהיות לגבי אמונה, ובהקשרים של אמונה – לגבי האנושות שמשייכת לעצמה את הקונספט המעורפל הזה – אמונה. ויהב, יהב היה אדם מאמין. יהב האמין באנושות ובעיקר באנושיות שבאנושות. יהב חקר את מבט האדם שמולו והאמין, האמין בהוויה הקדושה ובתכלית של כל אדם באשר הוא. מספיק היה לקבל שמץ של מבט מאמין מיהב, ועוצמה גדולה הייתה מתמלאת ומתקיימת.
האמת, שאת התגמול הכספי הראשון שאני קיבלתי מאמנות – אני לחלוטין חייב ליהב. הוא ידע שהגעתי מעולם הכתיבה למחלקת קולנוע במנשר. תמיד הוא התעניין ושאל בנוגע לסיפורים הקצרים שאני כותב. יום אחד הוא שלח לי לינק לתחרות ארצית של סיפורים קצרים ואמר לי שהוא בטוח שיהיה לי מה לשלוח ושיש לי סיכוי טוב לזכות. אז הקשבתי לו למזלי, שלחתי. ולא באמת האמנתי. אבל יהב האמין. וזכיתי.
השיחה הראשונה שלי אחרי שזכיתי, הייתה אליו. ואני כולי מרוגש, ושמעתי אותו מחייך "בנונשלנט" משועשע ואמר לי שהייתה לו תחושה. והתחושות של יהב תמיד הובילו אותו לספר לעולם משהו שהרגיש שיקרה. יהב היה נבואה שמספרת את עצמה, מתהלך בין דלתות. חוקר ומסתקרן, פותח כל דלת ומציץ מה קורה בפנים. הוא למד את היקום כך שידע בדיוק מה יקרה. ובהברקות ויזואליות אמר לנו – האנשים הרגילים – מה יקרה.
וכזה היה, האמין באנשים, האמין שיש להם מה להעניק ליקום. והוא עצמו העניק ליקום אהבה גדולה. תמיד תהיתי איך אדם יכול להיות כל כך אוהב ואהוב בו זמנית. סטודנטים לקולנוע יכולים להיות עם איזה אגו שגדל בגוף ורוצה להתבטא ולהתבלט – ויהב פשוט היה שם עם איזה חיוך קוסמי. הכי אהוב. באמת הכי אהוב. לא כקלישאה מרוחה על נייר. באמת הכי אהוב בכיתה.
אני לא אשכח שתמיד רציתי להשתתף בהפקות של יהב, ובשנה ב' הוא הציע לי להיות העוזר במאי שלו בסרט "שלוש נשימות עמוקות". ובפנים, כל כך התגאיתי שאני הולך להיות העוזר במאי של יהב. משם זה המשיך לשיתוף פעולה כששוב התמזל מזלי להיות העוזר במאי שלו בסרט "הילד" שצולם בכפר עזה. בשיח שלנו לפני הסרט, הייתי צריך לבנות את הלוח זמנים של הצילומים יחד איתו.
הרעיון זה להיות יעילים ככל הניתן ולצלם כמה שיותר. וכשהפצרתי בו שצריך לקזז קצת מההפסקה, או לאכול במיקומים שקרובים לאיפה שמצלמים – יהב תמיד אמר לי: "אחי, אני לא מוותר על הארוחות של אמא שלי והמשפחה לצוות". כי לפי יהב, הצוות זה משפחה גם כן. לפני שחשב על יעילות, על עוד טייק שאפשר להרוויח, הוא פשוט רצה שכולם יישבו לאכול את האוכל המדהים שמיכל, אמא שלו, הכינה לנו בידי זהב ובאהבה אין קץ. וכשאכלנו כפר עזה הייתה יפה מנשוא.
בשביעי לאוקטובר, שמי התכלת של כפר עזה נצבעו שחור ולקחו לנו את יהב, אבל יהב מזכיר לי כל לילה שיש אנושיות באנושות. כי פעם כשפניתי אליו בכאב רב אחרי פרידה שחוויתי, הוא כתב לי: "אני אגיד לך דבר כזה. הכול עובר. יש גבול לייאוש, אין גבול לאהבה".
אין גבול לאהבה שלי אלייך, לכבוד הגדול שיש לי כלפי המזל שהפגיש אותי איתך באותה הכיתה, באותה השכבה. ובהפסקות בלימודים, גיליתי ששנינו מאוד אוהבים את השיר "ילדים" של אביתר בנאי. ואני אצטט מהשיר ואאחל לך ש: ״ותמיד תלך בשדות של אמת בשדות של שמחה ויופי וליבי כורע ומשתחווה חסוך מליבו בושה ועלבון ופחד״. אוהב תמיד. מתגעגע תמיד.