סרט הפולחן הישראלי חוגג יובל וזה הזמן לברר כמה מהטירוף של סרגיו גינגי ומר חסון באמת התרחש בחולות סיני שני מפקדי עבר ששירתו במוצבים המבודדים מדרגים את המציאות מול המיתוס
חולות נודדים, שמש קופחת, רשת הסוואה מתנפנפת ברוח החמה, ושגרה צבאית שמופרת על ידי סדרת אירועים אבסורדיים. כבר חמישה עשורים ש"גבעת חלפון אינה עונה" שזורה בדי-אן-איי של החברה הישראלית. הסרט, שהפך לנכס צאן ברזל תרבותי, הציג לעולם את סרג'יו קונסטנצה הרמאי טוב הלב, את ג'ינג'י המפקד האובד עצות ואת ויקטור חסון שרודף אחרי חובות עד לקצה המדבר. אך כעת, במלאת 50 שנה להקרנת הבכורה של יצירת המופת, עולה השאלה המתבקשת: האם הקומדיה הפרועה הזו היא רק פרי דמיונם הקודח של אסי דיין ונפתלי אלטר, או שיש בה יותר משמץ של אמת תיעודית?
כדי לענות על השאלה הזו, הפגשנו שני קציני מילואים ותיקים, בעברם מפקדי מוצבים בסיני של שנות ה-60 וה-70. ביקשנו מהם לחזור אל הדיונות, אל קופסאות הלוף ואל מכשירי הקשר החורקים, ולדרג את מידת האותנטיות של הסרט שעיצב את הזיכרון הקולקטיבי של כולנו. התוצאות, כפי שתגלו מיד, מפתיעות לא פחות מעלילת הסרט עצמו.
"אנשים נוטים לחשוב שגבעת חלפון היא קריקטורה מוגזמת", פותח גידעון, שפיקד על מוצב קדמי בסיני בתקופת ההתשה. "אבל כשאני צופה בסרט היום, אני רואה בו כמעט סרט דוקומנטרי. האבסורד היה חלק בלתי נפרד מהשגרה שלנו". לדבריו, הדמות של סרג'יו קונסטנצה לא נולדה בחלל הריק. בכל פלוגת מילואים היה את ה'סרג'יו' התורן – החייל שמצליח לארגן הכל מכלום, שעושה קומבינות עם השק"ם, שמתחמק משמירות באלגנטיות ושמביא איתו את ניחוחות החיים האזרחיים אל לב השממה. "היו לנו חבר'ה שהיו מקימים מאהלי אירוח מאולתרים, מחליפים ציוד עם חיילי או"ם, ומייצרים מציאות חלופית רק כדי לשרוד את השעמום של המדבר", הוא נזכר בחיוך.
גם יצחק, ששירת כמפקד מעוז על גדות התעלה, מצטרף להבחנה. עבורו, הדינמיקה בין ג'ינג'י למר חסון היא תמצית ההוויה של צבא המילואים הישראלי דאז. "הפער הזה, בין הפיקוד הצעיר והסדיר לבין אנשי המילואים המבוגרים יותר שהגיעו עם חוקים משלהם, היה אמיתי לגמרי. אתה יושב במוצב מבודד, ולפעמים הגבולות בין אזרחות לצבא פשוט מיטשטשים. היו מקרים שבהם משפחות ניסו לשלוח חבילות או אפילו להגיע לביקורים הזויים בבסיסים עורפיים. אמנם ויקטור חסון שרודף אחרי סרג'יו עם ג'יפ אל תוך שטח צבאי סגור זו הקצנה קולנועית גאונית, אבל הרוח של הדברים – הכאוס המאורגן הזה – הייתה קיימת בשטח".
כשביקשנו משני המפקדים לדרג את "גבעת חלפון" במדד האמינות הצבאית מ-1 עד 10, שניהם לא היססו והעניקו לו את הציון המרשים 8.5. הפער הקטן מהציון המושלם, הם מסבירים, נובע רק מכך שבמציאות, רגעי המתח והסכנה היו מוחשיים ורציניים הרבה יותר מאשר בסרט הקומי. עם זאת, בכל הקשור להווי, לשפה, ליחסי האנוש, ולתחושת הבידוד המדברית שמולידה את ההומור השחור והקומבינות – הסרט פוגע בול במטרה.
סוד הקסם של "גבעת חלפון אינה עונה", שממשיך למשוך אליו קהלים חדשים גם אחרי חצי מאה, טמון בדיוק בנקודה הזו. הוא מצליח לזקק את הישראליות המבולגנת, החצופה והחמה, ולשים לה מראה מול הפנים באמצע מדבר סיני. המפקדים שחיו את התקופה מאשרים היום את מה שהקהל הישראלי הרגיש תמיד בבטן: מאחורי הפאנצ'ים הקורעים של הגשש החיוור מסתתרת פיסת היסטוריה אמיתית, רגע לפני שהכל השתנה. גם 50 שנה אחרי, גבעת חלפון אולי אינה עונה, אבל היא ממשיכה להדהד בחוזקה בזיכרון הלאומי שלנו.
