בתוך שרשרת הטיפול בחלל של הרבנות הצבאית המקום שבו הזמן עוצר מלכת פועלים החיילים שרואים את מה שאחרים לא יכולים לשאת. בראיון חשוף מפקד היחידה מדבר על הרגע שבו חפץ אישי הופך לצוואה חיה על מלאכת הקודש של הזיהוי ועל הצלקות שנותרו מאז השבת השחורה
מאת: מערכת החדשות
במקום שקט בבסיס הרבנות הצבאית, רחוק מהמולת הקרב אך בלב לבה של כנסת ישראל הלוחמת, מתרחש אחד התהליכים הרגישים, המורכבים והכואבים ביותר בצה"ל. זהו המקום שבו המדים המאובקים מהשטח פוגשים את קדושת השבת, המקום שבו הלוחם הופך מחייל בקרב לחלל מערכות ישראל בדרכו האחרונה.
כאן, בשרשרת הטיפול בחלל, הזמן אינו נמדד בשעות, אלא בפרטים. כל פרט קטן הוא עולם ומלואו. כל חפץ שנשלף מכיס המדים הוא זיכרון חי, וכל פעולת זיהוי היא התחייבות מוסרית עמוקה למשפחה הממתינה בבית בחרדה איומה.
"אנחנו מתייחסים לכל חלל כאילו הוא היחיד שנפל," פותח מפקד שרשרת הטיפול בחלל בראיון גלוי ומיוחד. "זו לא סיסמה, זו דרך עבודה. כשהחייל מגיע אלינו, אנחנו מחויבים להעניק לו את הכבוד האחרון שמגיע למי שנתן הכל עבור המדינה. זה מתחיל בזיהוי המדויק והבלתי מתפשר, וממשיך בטיפול בחפצים האישיים".
המפקד מתאר מחזה שחוזר על עצמו מדי יום: חייל במילואים או בסדיר שיושב ופורס בזהירות את תכולת הכיסים של הלוחם שנפל. לעיתים מדובר בארנק רטוב, לעיתים במכתב מקומט מהבית, בציור של ילד מהגן, או בחטיף שנשאר חצי אכול.
"החפצים האלה הם לא סתם רכוש," הוא אומר בקול רועד מעט. "זה הקשר האחרון של המשפחה עם היקיר שלהם. כשאנחנו מנקים את הבוץ מהטבעת או מחזירים למשפחה את התפילין שעברו עם החייל בתוך עזה, אנחנו מבינים שאנחנו מחזיקים בידיים את הלב של ההורים. אנחנו עושים הכל כדי שהחפץ יגיע אליהם נקי ומכובד, כמעין דרישת שלום אחרונה".
השיחה עוברת באופן בלתי נמנע לאותה שבת שחורה של ה-7 באוקטובר. עבור אנשי הרבנות הצבאית, המראות שנחשפו בבסיס שורה ובמתקני הזיהוי היו כאלה ששום אימון לא יכול להכין אליהם.
"המראות היו נוראיים, אבל לא הייתה לנו את הפריבילגיה לעצור," נזכר המפקד. "עבדנו תחת עומס בלתי נתפס, בתוך שכול קולקטיבי, אבל הידיעה שמאחורי כל מספר יש שם, משפחה וסיפור חיים, היא זו שהניעה אותנו. בשבעה באוקטובר הבנו את המשמעות האמיתית של המושג 'חסד של אמת'. היינו שם בשביל אלו שלא יכלו לדבר בשם עצמם, כדי לוודא שכל אחד ואחד יזוהה ויובא לקבורה בכבוד הראוי לו ביותר".
מאז ועד היום, בלחימה המתמשכת בכל הגזרות, הצוותים פועלים מסביב לשעון. זו עבודה שוחקת נפשית, כזו שדורשת עוצמות של ברזל לצד רגישות של משי. החיילים כאן רואים את השמות שעוד מעט יופיעו במהדורות החדשות, הם הראשונים לפגוש את הכאב לפני שהוא הופך לציבורי.
תהליך הזיהוי הוא מלאכת מחשבת טכנולוגית והלכתית. שימוש בטביעות אצבע, דגימות DNA ובדיקות שיניים משתלב עם פסיקות הלכתיות מחמירות כדי להסיר כל ספק. "אנחנו לא נחים עד שאנחנו בטוחים במאה אחוז," מסביר המפקד. "האחריות שמונחת על כתפינו היא כבדה מנשוא. טעות אחת היא פצע שלא יירפא לעולם עבור משפחה".
אך מעבר לטכנולוגיה, ישנה הנשמה. חיילי היחידה דואגים לטהרה, לקבורה לפי כל כללי הטקס, ולליווי הצמוד של הארון. "האנשים שלי הם גיבורים שקופים," אומר המפקד בגאווה. "הם לא נמצאים בכותרות, הם לא מקבלים צל"שים בשדה הקרב, אבל הם אלו שסוגרים את המעגל האחרון. הם אלו שדואגים שהפרידה תהיה מכובדת ככל הניתן".
למרות העיסוק המתמיד בשכול, המפקד מתעקש שיש ביחידה הרבה אור. "כשאנחנו מצליחים להחזיר זיכרון למשפחה, כשאנחנו רואים את הנחמה הקטנה בתוך החושך הגדול שם אנחנו שואבים את הכוח להמשיך. אנחנו לא עוסקים במוות, אנחנו עוסקים בכבוד החיים שהיו".
הכתבה הזו היא הצצה נדירה אל מאחורי הקלעים של היחידה הכי פחות מדוברת בצה"ל, יחידה שמזכירה לכולנו שגם ברגעים הכי קשים, עם ישראל לא משאיר אף אחד מאחור לא בחיים, וגם לא בלכתם.
