מפקד פיקוד הדרום, אלוף יניב עשור, נפגש עם לוחמי צק״ח ביסל״ח ששבו מעזה: "הרוח שבה, רוח של ערבות הדדית. ההישגים שלכם הובילו להסכם הפסקת האש". המפקד הבכיר הבטיח: "נמשיך להיאחז בחיים ולדחוף קדימה".
שדה הקרב האכזרי של רצועת עזה פינה את מקומו, ולוחמי צק"ח ביסל"ח (בית הספר למפקדי כיתות ומקצועות החי"ר) יצאו להתרעננות לאחר תקופת לחימה עצימה וממושכת. הרגע הזה, של המעבר משדה הקרב לזרועות העורף, הוא רגע של חשבון נפש, של סיכום ביניים ובעיקר – של גאווה.
את המסדר הלא-שגרתי הזה קיבלו הלוחמים ממפקד פיקוד הדרום, אלוף יניב עשור, שהגיע לחבק, לחזק ולציין את רוח הלחימה והמקצועיות שאפיינה את הכוחות בשטח. דבריו של האלוף עשור אינם רק נאום מפקד, אלא נאום מכונן, המשלב ניתוח צבאי עם מסר ערכי ואנושי עמוק לעתיד מדינת ישראל.
האלוף עשור פתח את דבריו בהכרזה דרמטית: "זה לא מסדר קרבי רגיל, זה מסדר של ניצחון". בכך, הוא לא רק סיכם את ההישגים הטקטיים, אלא הצביע על ניצחון רחב יותר, ניצחון מוסרי: "ניצחון של הטוב על הרע, של האור על החושך, של עם מבקש ומקדש חיים נגד ברברים רוצחים שפלים".
ההשוואה בין צה"ל לבין האויב נועדה לחזק את תחושת הצדק של הלוחמים, שהיו שותפים למערכה שהוגדרה כהכרחית לשמירה על ערכי החיים מול ערכי המוות. האלוף המשיך בתיאור העוצמה הרוחנית של העם, שהתגלתה לאחר האסון: "אנחנו מתפללים משיב הרוח ומוריד הגשם. והרוח שבה, רוח של נחישות, רוח של מסירות, רוח של ערבות הדדית. קמנו מאפר, קמנו מתבוסה קשה".
דבריו על "הרוח ששבה" מהווים הכרה בכך שצה"ל והחברה הישראלית חוו טלטלה קשה, אך ידעו להתאושש בזכות כוחה של הערבות ההדדית: "מכל גווני החברה הישראלית, סדיר ומילואים, גברים ונשים, דתיים שאינם, יהודים שאינם, כולם – כאיש אחד". הערבות ההדדית, כפי שהדגיש, היא הגורם המכריע שהביא לשבירת האויב.
אחת הנקודות המרכזיות בנאום הייתה הקשר הישיר בין הלחימה העיקשת של הלוחמים לבין המציאות המדינית הנוכחית – הפסקת האש והשבת חלק מהחטופים. האלוף עשור ציין בפירוש כי ההישגים המבצעיים של הכוחות, המקצועיות והעמידה האיתנה, הם אלו "שהובילו ליצירת התנאים להסכם הפסקת האש".
בכך, מעניק המפקד הבכיר משמעות עליונה לפעולת הלוחמים בשטח. הם לא רק נלחמו; הם יצרו את הלחץ הצבאי שהכריח את האויב להיכנע ולבצע ויתורים. "ככל שהתקדמה המלחמה, והאויב הבין שאנחנו נחושים ולא מוותרים ועקביים, הוא נשבר. בסוף הוא נכנע. בהרבה מובנים, המלחמה היא ביטוי מזוקק ל- 'כולם בשביל אחד'".
המסר העיקרי, המהדהד את קולו של העם כולו, הגיע בחלקו האחרון של הנאום. האלוף עשור הבטיח ללוחמים, ולמעשה לאומה כולה, כי משימת השבת החטופים נותרה בראש סדר העדיפויות, ללא קשר להפסקות אש זמניות:
"לא עצרנו, לא חדלנו, ולא נחדל עד שנחזיר את כל אחינו, החיים ושאינם בין החיים."
התחייבות זו, לכלול במאמץ ההשבה גם את חללי צה"ל והאזרחים שנפלו בשבי, ממחישה את עומק המחויבות הצבאית והמוסרית. זהו מוסר עליון, לפיו אף אחד לא נשאר מאחור.
מעבר לסיכום המלחמה, האלוף עשור פנה ללוחמים בראייה לעתיד – ל"דור העתיד" שצמח בשדה הקרב. הוא הזכיר להם כי הניסיון שצברו יבנה את עתיד המנהיגות הצבאית והלאומית של ישראל: "חלקכם יחזרו להיות מ"כים וסמלים, חלקכם יהיו מפקדי מחלקות, ואולי פה בקהל יש את הרמטכ״ל בעוד עשרים שנים".
השיעור שקיבלו המפקדים הצעירים במלחמה הוא שיעור שאין שני לו בחשיבותו: שיעור במנהיגות תחת אש, בקבלת החלטות תחת לחץ, ובחשיבותה של הערבות ההדדית.
בסיום, הציב האלוף עשור את המשימות האנושיות שיבואו לאחר שוך הקרבות: חיבוק המשפחות השכולות וליווי הפצועים: "נלך למשפחות השכולות, נחבק, נשפיל מבט, נגיד להם שאנחנו אוהבים אותם, שלא נעזוב אותם בחיים. משם נלך לבתי החולים, לשיקום, לעודד את אחינו הפצועים, להמשיך להיאחז בחיים ולדחוף קדימה".
דברי מפקד פיקוד הדרום ללוחמי ביסל"ח אינם רק סגירת מעגל של תקופת לחימה, אלא הצבת מגדלור של תקווה ומנהיגות. הם מחזקים את הקשר בין העורף לחזית, בין ההישגים הצבאיים למטרות הלאומיות, ומבטיחים כי הרוח של עם ישראל, זו שקמה מהאפר, תמשיך להוביל קדימה.
