מפקד חטיבה 7 הותיקה בנאום מרגש ללוחמיו: ״זוהי בהחלט נקודת ציון, אך המשימה לא תמה עד שנראה ונחבק את אנשינו. למענם ולמען העם כולו פעלנו בשנתיים האחרונות.״
שנתיים ארוכות של לחימה, של דם, יזע ודמעות, מגיעות לרגע של נשימה. בצל הפסקת האש המתקרבת וההיערכות לשחרור החטופים, לוחמי חטיבה 7, אחת מחטיבות השריון המעוטרות והוותיקות בצה"ל, עומדים מוכנים לתפקיד חדש – ליווי וקבלת פניהם של אחינו ואחיותינו השבים הביתה. זהו רגע מכונן, המציב סימן קריאה זמני לסיום פרק דמים קשה, אך משאיר את סימן השאלה הגדול באוויר: מה הלאה?
השקט היחסי והציפייה הדרוכה לשובם של החטופים מקבלים משמעות מיוחדת בדבריו של מפקד החטיבה, שנשא נאום מטלטל בפני לוחמיו:
״משימתנו לא תמה עד שנראה ונחבק את אנשינו, אך זוהי בהחלט נקודת ציון בהשגת מטרות המלחמה – השבת חטופינו, למענם ולמען העם כולו פעלנו בשנתיים האחרונות.״
המילים הללו, שנאמרו ככל הנראה עם השלמת היערכות החטיבה לקראת שחרור החטופים, מציירות תמונה ברורה של הנפש הצבאית המורכבת: שמחה על ההישג הלאומי הגדול, אך לצדה תחושת שליחות שטרם מומשה במלואה. זהו קול המפקדים והלוחמים בשטח – הם רואים את התמונה הגדולה, את הצורך בהחזרת כל חטוף, גם כאשר הלחץ הציבורי והמדיני משיג פריצת דרך ראשונה.
חטיבה 7 הייתה בחוד החנית של הלחימה לאורך כל השנתיים שחלפו. מדובר בהערכה כי הכוחות התמקדו בשנתיים האחרונות במשימתם העיקרית – פירוק כוח האויב באזור, ובעקיפין יצירת הלחץ הצבאי שהוביל בסופו של דבר להסכמה לשחרור חלק מהחטופים. המספר 'שנתיים' בהקשר זה אינו מקרי; הוא מעיד על משכה המתיש והבלתי נתפס של המערכה, ועל המחיר הכבד ששילמו הלוחמים, משפחותיהם והחברה הישראלית כולה.
הנאום של מפקד החטיבה מדגיש את הקשר הבלתי ניתן לניתוק בין מטרת המלחמה המוצהרת – השמדת כוח האויב והשבת הביטחון – לבין המטרה הלאומית שחדרה לליבם של כל לוחם ומפקד – השבת החטופים. הלוחמים לא פעלו רק למען ביטחון המדינה במובן הצר, אלא למען ״העם כולו״, כפי שהדגיש המפקד, מתוך הבנה שהחזרת האזרחים והחיילים השבויים היא המבחן המוסרי והערכי העליון של החברה הישראלית.
הביטוי ״זוהי בהחלט נקודת ציון״ הוא המפתח להבנת התקופה הנוכחית. המפקד אינו מכנה את שחרור החטופים "ניצחון" או "סיום", אלא "נקודת ציון". המונח מעיד על כך שהדרך עוד ארוכה. חטיבה 7 מבינה, כפי שמבינים כולם במערכת הביטחון, שהפסקת האש הנוכחית, לצד השמחה הגדולה על השבים, היא רק הפסקה טקטית בתוך מערכה אסטרטגית ממושכת.
השילוב בין התחושות המנוגדות – ההקלה הגדולה שליוותה את ההכנות לשחרור, מול ההכרה בכך שרבים עודם נמצאים בשבי – מחייב את צה"ל לשמור על דריכות שיא. חטיבה 7 ויתר הכוחות נערכים כעת לתמוך במאמץ הלאומי לקבל את פני השבים, לדאוג לבריאותם ורווחתם, ובה בעת, לשמר את יכולת הלחימה והמוכנות לחידוש המערכה.
דבריו של מפקד חטיבה 7 אינם רק מסר פנימי ללוחמיו; הם גם הצצה נדירה אל עומק ההוויה של צה"ל הלוחם. הם משדרים נחישות בלתי מתפשרת להשלים את המשימה עד תומה – ״עד שנראה ונחבק את אנשינו״. עבור משפחות החטופים שנותרו מאחור, ועבור הציבור הישראלי המותש, המילים הללו הן הבטחה ואות של סולידריות. צה"ל, על כל יחידותיו, רואה את עצמו מחויב להחזרת כל חטוף, חי או מת, ומבטיח כי האור הבוהק בנקודת הציון הזו לא יסנוור אותו מהצורך להמשיך עד למימוש מלא של כל מטרות המלחמה.
עם שובה של קבוצת החטופים הראשונה, מדינת ישראל מתחילה לרפא חלק מהפצע העמוק שנפער בה. חטיבה 7, על אנשיה, היא סמל לתהליך הזה – כוח לוחם שהפך לכוח מחבק, מוכן לכל תרחיש, ומזכיר לכולנו שאהבת הארץ ואחריות הדדית הן המניע העמוק ביותר מאחורי כל פעולה, בשדה הקרב וברגעים של תקווה. המשימה, כך אומרים לוחמי השריון, טרם תמה.
