טרגדיה קשה ומרעישה התרחשה היום בלב נתניה, כשבדירה ברחוב היהלום, השוכן בתוך אזור השוק ההומה, אותר גבר כבן 55 במצב של ריקבון מתקדם. המקרה המצער, שנחשף בעקבות ריח חריף שהעלה חשד בקרב עוברי אורח, מציף באור כואב את הבעיה של בדידות וניתוק חברתי בלב ליבה של החברה המודרנית. גופת הגבר, שהייתה מונחת בדירתו במשך זמן רב, נתגלתה על ידי כוחות ההצלה שהוזעקו למקום.
האירוע החל כאשר עוברי אורח שהתהלכו בסמוך לבניין המגורים ברחוב היהלום חשו בריח חריף במיוחד, שעלה מאחת הדירות. הריח הבלתי נסבל העלה חשד מיידי והם הזעיקו למקום את כוחות ההצלה. מתנדבי זק"א מרחב שרון וצוות נתניה הגיעו במהירות למקום, יחד עם כוחות משטרה ומד"א. כשפתחו את הדלת, התגלתה בפניהם תמונה קשה ומזעזעת: גופת הגבר, במצב ריקבון מתקדם, מוטלת בדירה.
שי רומנו, ראש צוות זק"א נתניה, תיאר את המראות הקשים. "מוקד זק"א (1223) הזניק את הצוות שלנו לרחוב היהלום בעקבות איתור גופת גבר במצב ריקבון", סיפר רומנו. "מדובר ביחידת דיור שממוקמת בתוך השוק, עוברי אורח הריחו ריח חריף מה שגרם להם להזעיק את כוחות ההצלה". הוא הוסיף כי מתנדבי זק"א נאלצו לפעול בתנאים קשים במיוחד, עקב מצב הגופה. צוותי זק"א, המוכשרים במיוחד לטיפול באירועים מסוג זה, פעלו במקצועיות ובקפדנות על מנת לאסוף את כל הממצאים בזירה, מתוך כבוד המת והלכה. הגופה הועברה בהמשך למכון הלאומי לרפואה משפטית באבו כביר, שם ייערכו בדיקות נוספות כדי לקבוע את סיבת המוות המדויקת.
אירועים כואבים כאלה הם לא רק מקרה פרטי של אדם אחד. הם משמשים כראי חברתי, המשקף מציאות מדאיגה של בדידות הולכת וגוברת, במיוחד בקרב מבוגרים החיים לבדם. בעולם שמתקשר דרך מסכים ורשתות חברתיות, הקשרים האנושיים הפכו שטחיים יותר, ופעמים רבות אנשים נעלמים מהרדאר בלי שאף אחד ישים לב. ייתכן שבמשך ימים או אף שבועות, איש לא טרח לבדוק לשלומו של הגבר. לא היו לו ככל הנראה בני משפחה קרובים או חברים שבדקו מדוע הוא אינו עונה לטלפון או נראה מחוץ לדירה.
הטרגדיה הזו מתרחשת במקום הומה אדם – שוק. המקרה הזה מחדד את הפער בין ההמולה והרעש החיצוניים לבין הבדידות המוחלטת שאדם יכול לחוות בביתו שלו. הוא מדגיש כי בדידות היא לא רק עניין של חיים בפריפריה מנותקת, אלא היא קיימת בתוכנו, בלב המרכז, בין שכנים ובניינים.
המקרה המצער בנתניה צריך לשמש תמרור אזהרה חברתי. הוא קורא לכולנו, כפרטים וכחברה, להיות ערניים יותר לסובבים אותנו. הוא מזכיר לנו את החובה הבסיסית לשים לב לשכן הקשיש, לאדם הרווק שחי בבניין, או לבן משפחה שחי לבדו. לעיתים, שיחת טלפון קצרה, ביקור קצר או אפילו חיוך במעלית יכולים להיות ההבדל בין חיים למוות.
האירוע מעלה שאלות חשובות גם לגבי אחריות הרשויות. האם קיימים מספיק מנגנונים ותוכניות איתור עבור קשישים ועבור אנשים בסיכון? האם השלטון המקומי והרווחה פועלים מספיק כדי לאתר אנשים שנמצאים בבידוד חברתי ולדאוג לצרכיהם? למרות שהאירוע הוא טרגי, יש לקוות כי הוא יעורר דיון ציבורי ויגרום לגופים הרלוונטיים, וכן לכל אחד ואחת מאיתנו, לפעול יותר למען האחר.
מותו הטרגי של הגבר בנתניה אינו רק חדשות על מקרה קשה, אלא שיקוף של מציאות חברתית עגומה. הגופה, שנתגלתה בתוך קירות ביתה, מדברת קשות על מציאות של בדידות ושל חיים שהסתיימו בשקט מוחלט, מבלי שאף אחד הבחין בכך. לצד הכאב והצער, יש לקוות שהמקרה ישמש קריאה להתעוררות חברתית ולשינוי. עלינו, כחברה, ללמוד להקשיב לריח הדומם של הבדידות, לראות את האנשים השקופים, ולפעול כדי לוודא שאף אדם לא יישאר לבד עד יומו האחרון.
