18 מיליון שקל בסימן שאלה: לאן באמת הולכות תרומות העוטף?
ההתגייסות המרשימה של הציבור הישראלי, שהניבה 18 מיליון שקל תוך שלושה שבועות במבצע ההתרמה של גיא לרר ו"הצינור", מעוררת אמנם הערכה ראשונית. אולם, מעבר למספרים הגדולים ולדיווחים על חלוקת חלק מהכספים לתושבי העוטף, עולות תהיות קשות בנוגע לשקיפות ולשימוש המלא בכספי התרומות.
העובדה שגורמים המארגנים התרמות רשאים לנכות עד 50 אחוז מהסכום עבור "הוצאות" מעלה סימני אזהרה משמעותיים. אם אכן נתח כה גדול מהכספים מופנה לכיסם של המארגנים או לצרכים שאינם סיוע ישיר לנפגעים, הרי שהתמונה הוורודה של ההתגייסות הופכת לבעייתית במיוחד. האם הציבור הרחב, שתורם ממיטב כספו מתוך רצון אמיתי לעזור, מודע לפוטנציאל הניצול הזה של מחצית מהתרומה שלו?
הדיווחים על חלוקת 13.62 מיליון שקל לתושבי העוטף מעלים את השאלה המתבקשת: מה עלה בגורלם של יתר 4.4 מיליון השקלים? לאן בדיוק הופנו הכספים הללו? האם הם מיועדים לחלוקה עתידית, או שמא חלקם כבר "התאדה" לכאורה על הוצאות שונות ומשונות, שיכולות להגיע לסכום אסטרונומי של עד 9 מיליון שקלים על בסיס האחוז המותר? בהיעדר פירוט שקוף ומלא, הציבור נותר בחוסר ודאות מדאיג.
ההשוואה הבלתי נמנעת למקרים קודמים של גיוסי תרומות גדולים, בהם נשמעו טענות על שימוש לא ראוי בכספים, רק מגבירה את החשדנות. אם התורמים היו יודעים שעד מחצית מתרומתם עלולה ללכת ל"הוצאות" מפוקפקות ולא לסיוע ישיר לנזקקים, סביר להניח שהמוטיבציה שלהם לתרום הייתה פוחתת משמעותית.
במקום להתמקד בהישג הכספי המרשים, הגיע הזמן להתבונן מקרוב על הפרטים הקטנים והחשובים באמת. שקיפות מלאה לגבי אופן השימוש בכספים, פירוט ההוצאות והבטחה שהתרומות אכן מגיעות ליעדן באופן המקסימלי האפשרי הן תנאי הכרחי לאמון הציבור. אחרת, מבצע ההתרמה הנוכחי, מרשים ככל שיהיה במספרים, עלול להותיר טעם מר של ניצול וחוסר אחריות. הציבור זכאי לדעת לאן בדיוק הולך כספו, ומהו החלק היחסי שמגיע באמת לנזקקים, ולא כמה "הוצאות" נגזרות ממנו.
