רשות הטבע והגנים, האמונה על שמירת הטבע והמורשת בישראל, מוצאת את עצמה תחת ביקורת ציבורית קשה. טענות ברשתות החברתיות מציירות תמונה עגומה של רשות המשתלטת על שטחים ציבוריים, גובה סכומי כסף מופקעים, ומתעלמת מצרכי הציבור.
הזעם הציבורי מתמקד במיוחד באתרים כמו קיסריה, שם נטען כי הרשות גובה סכומי כסף גבוהים מדי עבור כניסה וחניה. גולשים רבים ברשתות החברתיות מתלוננים כי הם מרגישים שרשות הטבע והגנים "חונקת" את הגישה לאתרים היסטוריים וטבעיים, וממנפת את מעמדה לגביית כספים מופרזת. טענות נוספות עולות לגבי אופן ניהול השטחים על ידי הרשות. גולשים טוענים כי הרשות מתעדפת רווחים כספיים על פני שימור הטבע והמורשת,
וכי היא אינה משקיעה מספיק בתחזוקה ופיתוח האתרים. בנוסף, נטען כי הרשות מתעלמת מצרכי הציבור, ואינה מתייעצת עם תושבים מקומיים לפני קבלת החלטות. הביקורת הציבורית מעלה שאלות קשות לגבי תפקידה של רשות הטבע והגנים. האם מדובר בגוף ציבורי שנועד לשמור על נכסי הטבע והמורשת של המדינה, או בגוף עסקי שמטרתו להרוויח כסף? האם הרשות פועלת לטובת הציבור, או לטובת עצמה?
נדמה כי רשות הטבע והגנים נמצאת בצומת דרכים. עליה לבחור בין המשך ההתנהלות הנוכחית, שמעוררת זעם ציבורי, לבין שינוי מדיניות וגישה, תוך התחשבות בצרכי הציבור ושמירה על נכסי הטבע והמורשת של המדינה. התקציב השנתי של הרשות עומד על כרבע מיליארד שקל. טענה מרכזית שעולה היא שסעיף בחוק לא מאפשר להשתמש בתקציב זה לצורכי ניקיון וטיפוח האתרים, ולכן הרשות נאלצת לגבות סכומים גבוהים עבור כניסה וחניה.
הטענה שהציבור לא צריך לשלם על כניסה לשטחים ציבוריים, במיוחד לאור תקציב הרשות, מעלה נקודות חשובות: בעלות ציבורית: השטחים הללו שייכים לציבור, ולכן יש הטוענים שאין הצדקה לגבות תשלום עבור גישה אליהם. גישה שוויונית: גביית תשלום עלולה להוות מחסום עבור משפחות מעוטות יכולת, ובכך לפגוע בעקרון הגישה השוויונית לנכסי טבע ומורשת. מימון מתקציב ציבורי: רשות הטבע והגנים מקבלת תקציבים ממסים שמשלם הציבור, ולכן יש הטוענים שאין הצדקה לגבות תשלום נוסף. תחזוקה: יש הטוענים שהתחזוקה אמורה להיות כלולה בתקציב שניתן לרשות ולא ע"י גביית כספים מהציבור.
