המערכת סוערת סביב התפקדותו של נתניהו הבן למרכז הליכוד בעוד ההיסטוריה הישראלית רוויה ב"נסיכים" שזכו לחיבוק ממסדי חם האם מדובר בדאגה לדמוקרטיה או שמא שוב הכל תלוי בשאלה לאיזה מחנה אתה שייך?
מאת: מערכת הניתוח הפוליטי
בשבוע האחרון, נדמה כי הרשתות החברתיות ואולפני החדשות גילו "איום" חדש על יציבותה של מדינת ישראל: יאיר נתניהו, בנו של ראש הממשלה, החליט לממש את זכותו הדמוקרטית הבסיסית ולהתפקד לתנועת הליכוד. הצעד, שבכל מדינה מתוקנת היה נתפס כפעילות פוליטית שגרתית של אזרח צעיר, הפך באבחה אחת לדרמה לאומית, לעילה למאמרי שטנה ולדיונים דחופים על "השתלטות משפחתית".
אולם, עיון קצר בדפי ההיסטוריה של המדינה חושף אמת מטרידה: המושג "בנים ממשיכים" אינו המצאה של משפחת נתניהו. להפך, הוא עמוד השדרה של האליטה הפוליטית הישראלית מאז הקמתה. השאלה המתבקשת היא – מדוע כשמדובר בשמות כמו הרצוג, רבין או דיין, המורשת נחגגת כשליחות נעלה, ואילו אצל נתניהו היא נצבעת בצבעים של שחיתות וסכנה?
יצחק הרצוג, נשיא המדינה כיום, הוא בנו של הנשיא השישי חיים הרצוג ונכדו של הרב הראשי. מעולם לא נשמעה טענה כי כניסתו לפוליטיקה היא "נפוטיזם" המאיים על הדמוקרטיה. להפך, הוא נתפס כממשיך דרך טבעי, כמי שנושא את לפיד הממלכתיות. כך גם במקרה של יובל רבין, שזכה לרוח גבית תקשורתית כשניסה להשתלב במערכת הפוליטית, או אסי ומרב דיין, שזכו לחסינות מוסרית מתוקף ייחוסם לשר הביטחון המיתולוגי.
ברשימה הזו ניתן למצוא גם את עזר ויצמן (אחיינו של חיים ויצמן), את בני בגין ואת ציפי לבני (בתם של חברי כנסת). אצל כל אלו, הייחוס המשפחתי נחשב ל"כרטיס כניסה" מכובד, לסוג של הכשרה מוקדמת בשירות הציבור. איש לא זעק על "שלטון משפחות" כשהם התפקדו למפלגותיהם.
הביקורת נגד יאיר נתניהו אינה עוסקת באמת בטוהר המידות או בחשש מירושה שלטונית. היא עוסקת בזהות. בשיח המקובל בחלקים מהתקשורת, ישנן משפחות שהן "בעלות הבית" הטבעיות של המדינה, ואלו שאינן. כאשר בן למשפחת אצולה מהשמאל-מרכז נכנס לפוליטיקה, זהו "חינוך מהבית". כשבנו של נתניהו עושה זאת, זו "קנוניה".
הזכות לבחור ולהיבחר היא הלב הפועם של הדמוקרטיה. יאיר נתניהו, כאזרח המדינה, זכאי להשמיע את קולו, להתפקד ולהשפיע בתוך המפלגה שבה גדל. הניסיון לצייר את צעדיו כחריגים או כמסוכנים הוא למעשה ניסיון להגביל את חופש הפעולה הפוליטי של מחנה שלם דרך דה-לגיטימציה של פרטיו.
בסופו של יום, בדמוקרטיה האמיתית, הכוח נמצא בידי המתפקדים והבוחרים. אם מתפקדי הליכוד יבחרו לאמץ את יאיר נתניהו לשורותיהם, זוהי החלטתם הריבונית. הזעקה המושמעת כעת באולפנים אינה נובעת מחרדה לדמוקרטיה, אלא מהפחד שהדמוקרטיה אכן תעבוד – ושהציבור יבחר שוב במי שהאליטה הישנה מסרבת לקבל.
הגיע הזמן להחיל סטנדרט אחיד: או שהיסטוריית ה"נסיכים" הישראלית כולה פסולה, או שתינתן ליאיר נתניהו אותה הזדמנות שניתנה לקודמיו. כל עמדה אחרת אינה אלא צביעות פוליטית מהסוג הנמוך ביותר.
