היעדר פעולה במשך עשרות שנים ואי-בהירות משפטית: תושבי רהט שביקשו להכיר בהם כבעלי 90 דונם חויבו בהוצאות משפט כבדות לאחר שבית המשפט המחוזי קבע כי הערת שוליים ישנה בתשריט אינה מהווה התחייבות לבעלות.
בית המשפט המחוזי בבאר שבע דחה היום תביעת בעלות רחבת היקף שהוגשה על ידי קבוצת תושבים מרהט, שביקשו לקבל הכרה כבעלים החוקיים של שטח קרקע של כ-90 דונם בעיר. הפסיקה קובעת תקדים משפטי חשוב בכל הנוגע למעמד של מסמכים ישנים מול הליכי הפקעה והסדרה חוקיים.
בבסיס התביעה עמדה הערה בכתב יד שנרשמה על תשריט לפני כ-45 שנה (בשנת 1978). התובעים טענו כי הערה זו מהווה אסמכתא או התחייבות שהובטחה להם בעבר, המקנה להם זכות בעלות על הקרקע המדוברת.
מנגד, פרקליטות מחוז דרום, שייצגה את רשות מקרקעי ישראל (רמ"י) בהליך המשפטי, טענה כי התביעה אינה יכולה לעמוד. עמדת המדינה הייתה נחרצת בשני מישורים:
-
הפקעה חוקית: הקרקע המקורית עליה התבססה התביעה הופקעה כחוק על ידי המדינה לצורכי ציבור.
-
זכאות לפיצוי בלבד: זכאותם של התובעים, אם וכאשר תוכח, היא לקבלת פיצוי כספי על ההפקעה, ואינה מקנה להם זכות לקרקע חלופית בבעלות מלאה.
בנוסף, טענה הפרקליטות טענת שיהוי משמעותית – התובעים לא פעלו במשך עשרות שנים להסדרת זכויותיהם בקרקע ולא הגישו את תביעתם במועד סביר. היעדר הפעולה לאורך תקופה כה ארוכה העיד, לטענת המדינה, על ויתור או על הבנה כי זכויות הבעלות אינן קיימות עוד.
בית המשפט המחוזי קיבל את עמדת המדינה במלואה. בפסק הדין, קבע השופט כי אין לראות בהערה הישנה בכתב יד התחייבות משפטית מחייבת המקנה בעלות על הקרקע. מסמך כה ישן, שאינו חתום על ידי הגורמים המוסמכים או מלווה בהליכי רישום מתאימים, אינו יכול לגבור על הליכי הפקעה והסדרה חוקיים.
לפיכך, התביעה נדחתה. בנוסף לדחיית התביעה, חויבו התובעים בהוצאות משפט כבדות בסך 50 אלף ש"ח, סכום המבטא את חומרת דחיית התביעה ואת משאבי הזמן שהושקעו בהליך.
פסיקה זו מהווה אבן דרך בניהול סכסוכי קרקעות מורכבים בנגב, ומחזקת את עמדת רמ"י בדבר הצורך בהסדרה חוקית ומסודרת של זכויות, ודוחה ניסיונות לבסס בעלות על סמך מסמכים שוליים ישנים.
