כשנ' ליוותה את אחיה במסדרונות השיקום הארוכים היא לא ידעה שהיא צועדת לקראת הייעוד שלה היום כשהיא זו שאוחזת בידיהם של פצועים טריים היא מוכיחה שהכאב הכי עמוק יכול להפוך למצפן עבור אחרים אני לא צריכה הסברים אני פשוט מזהה את המבט שלהם
הריח של בתי החולים הוא ריח שלא שוכחים. זהו תערובת סטרילית של חומרי חיטוי, קפה קר בכוסות פלסטיק ותקווה מהולה בחרדה. עבור נ', הריח הזה הפך לפסקול של חייה במשך חודשים ארוכים, כשישבה לצד מיטת אחיה במחלקת השיקום.
מה שהחל כסיוט של כל משפחה – פציעה קשה, חוסר ודאות ושיברון לב – הפך עם הזמן למסלול הכשרה לא רשמי. היום, נ' כבר לא יושבת על הכיסא המתקפל לצד המיטה כבת משפחה מודאגת. היא נמצאת שם בתפקיד רשמי, כמלווה ומסייעת לנפגעים, הופכת את הפצע הפרטי שלה לתחבושת עבור אחרים.
הסיפור של נ' מתחיל ביום אחד בהיר שבו "השמיים נפלו". אחיה, עמוד התווך של המשפחה, נפצע באורח קשה. המעבר החד מהחיים הנורמטיביים אל תוך הבועה של מחלקות טיפול נמרץ ובהמשך השיקום, היה טראומטי.
"בימים הראשונים את פועלת על אוטומט," היא משחזרת. "את לא מעבדת כלום. את רק מנסה להבין מה הרופאים אומרים, איך מאכילים מישהו שאיבד את היכולת לאכול, ואיך מחזיקים מעמד כשכל מה שבא לך זה לצרוח".
במהלך החודשים שבילתה במסדרונות "שיבא" או "לוינשטיין", נ' שמה לב למשהו מעניין: היא החלה לשים לב לא רק לאחיה, אלא גם למשפחות שמסביב. היא זיהתה את אותם פנים אבודות שראתה במראה בכל בוקר. היא מצאה את עצמה מסבירה לאמא אחרת איך להתנהל מול הבירוקרטיה, או פשוט מניחה יד על כתף של אחות צעירה שפרצה בבכי במסדרון.
ההחלטה להפוך את הליווי למקצוע לא הגיעה בבת אחת. זה היה תהליך של הבנה שהניסיון שצברה – הידע המעשי, היכולת לדבר עם רופאים, וההבנה של הנפש הפצועה – הוא נכס יקר ערך.
"יש דברים ששום עובדת סוציאלית, מוכשרת ככל שתהיה, לא תוכל להבין אם היא לא ישנה לילה שלם על כיסא פלסטיק ליד מכונת הנשמה," אומרת נ' בחיוך מריר-מתוק. "כשאני נכנסת לחדר של פצוע חדש, אני לא צריכה מילים. אני מזהה את המבט של המשפחה. אני יודעת שהם בטראומה, אני יודעת שהם מרגישים שהעולם נגמר. ואז אני אומרת להם: 'אני הייתי שם. תסתכלו עליי, אפשר לעבור את זה'".
היום, נ' פועלת במסגרת מערכי סיוע לנפגעים. התפקיד שלה הוא רב-שכבתי: היא "מתרגמת" את השפה הרפואית למשפחות, היא עוזרת להם לנווט במבוך הזכויות והטפסים, אבל מעל הכל – היא העוגן הרגשי שלהם.
מה הופך את הליווי של נ' לכל כך אפקטיבי? אולי זו העובדה שהיא לא מפחדת מהכאב. היא לא מנסה לייפות את המציאות או להגיד ש"הכל יהיה בסדר" בסיסמאות ריקות.
זיהוי הצרכים השקופים: נ' יודעת שדווקא המלווים (ההורים, בני הזוג) נוטים לשכוח את עצמם. היא דוחפת אותם לאכול, לצאת לנשום אוויר, ומזכירה להם שחוסנם חיוני להחלמת הפצוע.
גשר מול המערכת: הניסיון שלה מאפשר לה לשאול את השאלות הנכונות בביקור הרופאים, אלו שהמשפחה המבולבלת שוכחת לשאול.
תקווה ריאלית: היא מציגה סיפורי הצלחה, אבל גם יודעת לדבר על הקשיים של "היום שאחרי" השחרור מבית החולים.
כששואלים את נ' אם החזרה היומיומית לבתי החולים לא פותחת אצלה את הפצעים מחדש, היא עונה בכנות מפתיעה: "להפך. כל פעם שאני עוזרת לפצוע להתקדם עוד צעד, או עוזרת למשפחה להשיג את הזכויות שמגיעות להם, אני מרגישה שאני מרפאת עוד חלק קטן בסיפור הפרטי שלי. זה התיקון שלי".
הסיפור של נ' הוא תזכורת עוצמתית לכך שהרגעים הקשים ביותר בחיינו יכולים להפוך, בבוא העת, למתנה הכי גדולה שנוכל להעניק לאחרים. היא לא רק מלווה פצועים – היא מראה להם שיש חיים אחרי השבר, ושמההריסות יכולה לצמוח עוצמה חדשה, כזו שרואה את האחר ומסוגלת להוביל אותו אל האור.
