בעוד הרמטכ"ל משרטט חזון של צבא גדול ומכריע שיחליף את הקונספציה של הצבא הקטן והחכם הלוחמים בשטח כבר מיישמים את הדוקטרינה החדשה. המבצע הנרחב ב-12 כפרים במקביל בגזרת קו התפר הוא הרבה יותר מסיכול טרור נקודתי הוא הצהרת כוונות על האופן שבו ישראל מתכוונת להחזיר לעצמה את היוזמה.
מאת: כתבנו הצבאי
במשך שני עשורים, התפיסה הביטחונית הישראלית הייתה שבויה בקסמו של "הקיר החכם". האמנו שבינה מלאכותית, גדרות חיישנים וחיל אוויר כירורגי יוכלו להחליף את הדיוויזיות הכבדות של פעם. אמרו לנו שהתמרון היבשתי איבד מרלוונטיות, שהכרעה היא מושג ארכאי, ושהאויב "מורתע".
אבל אז הגיע השבעה באוקטובר, וניפץ לא רק את הגדר, אלא גם את הקונספציה. השבוע, בקול צלול וחד, הבהיר הרמטכ"ל כי צה"ל חוזר לבסיס. "המלחמה הבהירה באופן חד – לא ניתן לצמצם את הכוח היבשתי", הצהיר. "אין תחליף לאוגדה מתמרנת הפועלת בשטח האויב ומביאה להכרעה".
בעוד המילים של הרמטכ"ל מהדהדות במסדרונות המטה הכללי, הלוחמים בחטיבת מנשה תרגמו אותן הבוקר לשפת המעשה. במבצע נרחב ויוצא דופן בהיקפו, פשטו כוחות צבא על 12 כפרים במקביל לאורך קו התפר. לא עוד פשיטה כירורגית על בית מבוקש בודד, אלא הפגנת כוח רוחבית שנועדה לנקות קיני טרור ולשבש את התשתיות שנבנו באין מפריע.
המבצע הזה הוא בבחינת "פרומוא" לחזון הרמטכ"ל. כשהוא מדבר על "צבא חזק, מותאם בגודלו לאיומים ומכריע", הוא מתכוון בדיוק ליכולת הזו: לפעול במקביל, בעוצמה, ובשטח האויב. היכולת להחזיק ב-12 מוקדים בו-זמנית דורשת סד"כ (סדר כוחות) משמעותי, לוגיסטיקה מורכבת ובעיקר – נוכחות פיזית ששום כטב"ם לא יכול להחליף.
דבריו של הרמטכ"ל אינם רק תיאור מצב, אלא הודאה בטעות היסטורית. לאורך שנים, תחת תוכניות רב-שנתיות שונות, צה"ל קיצץ בתקנים וסגר חטיבות. המחשבה הייתה שניתן לנהל "מלחמה מרחוק". היום, כשישראל מוצאת את עצמה נלחמת בשבע זירות במקביל, המציאות טופחת על הפנים.
"כדי לפעול במערכה רב-זירתית, נידרש להגדיל באופן משמעותי את שורות הלוחמים והלוחמות", הסביר הרמטכ"ל. המשמעות היא שינוי סדרי עדיפויות לאומיים – מהתקציב ועד למבנה החברה.
אחד החלקים המהותיים ביותר בדבריו נגע בנקודה הכואבת ביותר בחברה הישראלית: השחיקה של מערך המילואים. השנתיים האחרונות הוכיחו כי המילואימניקים הם אכן עמוד התווך, אך הם גם חשפו את קצה גבול היכולת של המערכת.
כשאנשים משרתים 150 ו-200 ימים בשנה, המשק נפגע והמשפחות נשחקות. הרמטכ"ל הציב יעד ברור: "חובתנו היא להרחיב את היקף הכוחות הסדירים – כדי לאפשר לאנשי המילואים אורך נשימה וחזרה לחיי השגרה". זוהי אמירה עם משמעות פוליטית אדירה; כדי להוריד את הנטל מהמילואים, הצבא הסדיר חייב לגדול – ובשביל זה, כולם צריכים להיכנס תחת האלונקה.
המושג "הכרעה" חזר לשולחן. לאחר שנים של "סבבים" ו"מבצעים" שהסתיימו בתיקו אסטרטגי, צה"ל מבין שבעידן הנוכחי, רק נוכחות פיזית בשטח האויב יכולה להוביל לשינוי המציאות הביטחונית.
הפעילות בחטיבת מנשה היא עדות לכך שהתפיסה כבר משתנה. היציאה מהמגננה בקו התפר למתקפה בתוך הכפרים היא היישום של אותו תמרון עליו מדבר הרמטכ"ל. זהו כוח שיודע להיכנס למעוזי האויב, להשמיד את יכולותיו ולהבהיר לצד השני: אין מקום בטוח.
הדרך למימוש החזון הזה רצופה מכשולים. הגדלת הצבא דורשת תקציבי עתק ושינוי בבסיס הגיוס. הרמטכ"ל הניח את התשתית המקצועית וקבע: אין תחליף ללוחם בשטח. עכשיו, הכדור עובר לדרג המדיני ולחברה הישראלית כולה.
בסופו של יום, המבצע ב-12 הכפרים והנאום האסטרטגי של הרמטכ"ל מתלכדים למסקנה אחת נוקבת: הטכנולוגיה תעזור לנו לצמצם נזקים, אבל רק הלוחמים והלוחמות על הקרקע יביאו את הניצחון.
