אחרי שנים של התמכרות לטכנולוגיה לסנסורים ול"צבא קטן וחכם הרמטכ"ל משרטט חזון חדש-ישן הגדלה מאסיבית של הכוח היבשתי בניית אוגדות מתמרנות והכרה בכך שאת המלחמה הבאה אי אפשר יהיה לנצח רק מהאוויר. חובתנו להרחיב את הסדיר כדי לתת למילואימניקים אוויר הוא מצהיר ומהמר על עתיד הצבא.
במשך שני עשורים, התפיסה הביטחונית הישראלית הייתה שבויה בקונספט של "הקיר החכם". האמנו שבינה מלאכותית, גדרות חיישנים וחיל אוויר כירורגי יוכלו להחליף את הדיוויזיות הכבדות של פעם. אמרו לנו שהתמרון היבשתי איבד מרלוונטיות, שהכרעה היא מושג ארכאי, ושהאויב "מורתע".
אבל אז הגיע השבעה באוקטובר, וניפץ לא רק את הגדר, אלא גם את הקונספציה. השבוע, בקול צלול וחד, הבהיר הרמטכ"ל כי צה"ל חוזר לבסיס. "המלחמה הבהירה באופן חד – לא ניתן לצמצם את הכוח היבשתי", הצהיר בנאום שנתפס כבר עכשיו כנקודת מפנה אסטרטגית. "אין תחליף לאוגדה מתמרנת הפועלת בשטח האויב ומביאה להכרעה".
דבריו של הרמטכ"ל אינם רק תיאור מצב, אלא הודאה בטעות היסטורית של מערכת הביטחון. לאורך שנים, תחת תוכניות רב-שנתיות שונות, צה"ל קיצץ בתקנים, סגר חטיבות שריון וצמצם את סד"כ (סדר הכוחות) היבשה למינימום הכרחי. המחשבה הייתה שניתן לנהל "מלחמה מרחוק".
היום, כשישראל מוצאת את עצמה נלחמת בשבע זירות במקביל, המציאות טופחת על הפנים. כדי לשלוט בשטח, כדי לטהר תשתיות טרור בלב עזה או בדרום לבנון, דרושים לוחמים. והרבה מהם. "כדי לפעול במערכה רב-זירתית, נידרש להגדיל באופן משמעותי את שורות הלוחמים והלוחמות", הסביר הרמטכ"ל, ובכך סימן את היעד המרכזי של צה"ל לשנים הקרובות: צמיחה.
אחד החלקים המהותיים ביותר בדבריו נגע בנקודה הכואבת ביותר בחברה הישראלית בשנה האחרונה: הנטל על מערך המילואים. השנתיים האחרונות הוכיחו כי המילואימניקים הם אכן עמוד התווך של הביטחון הלאומי, אך הם גם חשפו את קצה גבול היכולת של המערכת.
כשאנשים משרתים 150 ו-200 ימים בשנה, המשק נפגע, המשפחות נשחקות, והמוטיבציה הופכת למשאב מתכלה. הרמטכ"ל מבין שאי אפשר לבנות על נס לאורך זמן. "חובתנו היא להרחיב את היקף הכוחות הסדירים", אמר, "כדי לאפשר לאנשי המילואים אורך נשימה וחזרה לחיי השגרה".
זוהי אמירה עם משמעות פוליטית וחברתית אדירה. המשמעות היא לא רק הארכת שירות הסדיר או גיוס נשים ליחידות קרביות נוספות, אלא גם פתיחת הדיון הרגיש ביותר בחברה הישראלית: הרחבת בסיס הגיוס לכלל חלקי האוכלוסייה. ללא הגדלה משמעותית של הכוח הסדיר, צבא המילואים פשוט לא יוכל להחזיק מעמד במלחמה ארוכה.
המושג "הכרעה" חזר לשולחן. לאחר שנים של "סבבים" ו"מבצעים" שהסתיימו בתיקו אסטרטגי, צה"ל מבין שבעידן הנוכחי, רק נוכחות פיזית בשטח האויב יכולה להוביל לשינוי המציאות הביטחונית.
אוגדה מתמרנת היא לא רק טנקים ונגמ"שים; היא שילוב קטלני של חי"ר, הנדסה, איסוף וסיוע אווירי קרוב. זהו כוח שיודע להיכנס למעוזי האויב, להשמיד את יכולותיו ולהישאר שם כדי למנוע ממנו להשתקם. "צבא חזק, מותאם בגודלו לאיומים ומכריע" – זהו היעד החדש. לא עוד צבא קטן שמסתמך על מזל וטכנולוגיה, אלא צבא גדול, נוכח ועוצמתי.
הדרך למימוש החזון הזה רצופה מכשולים. הגדלת הצבא דורשת תקציבי עתק, שינוי בסדרי העדיפויות הלאומיים, ומעל הכל – כוח אדם איכותי ורב. זהו אתגר שאינו רק צבאי, אלא לאומי ממדרגה ראשונה.
הרמטכ"ל הניח את התשתית המקצועית. הוא קבע שאין תחליף ללוחם בשטח. עכשיו, הכדור עובר לדרג המדיני ולחברה הישראלית כולה. השאלה היא כבר לא האם אנחנו צריכים צבא גדול יותר, אלא איך אנחנו בונים אותו מהר מספיק כדי לעמוד מול האתגרים שמעבר לפינה.
בסופו של יום, המסקנה מהמערכה הנוכחית היא פשוטה ונוקבת: הטכנולוגיה תעזור לנו לנצח בקרב, אבל רק הלוחמים על הקרקע ינצחו במלחמה.
