בלב בית קברות צפוף בדרום הרצועה, תחת איום מתמיד ובמרוץ נגד הזמן פעלו אנשי הרפואה והיס"ר של צה"ל במבצע לב אמיץ בלילה שבו גבולות הדמיון והמציאות היטשטשו הם חפרו בידיים חשופות כדי להביא לוחם לקבר ישראל. ברגע שהבנו שזה הוא הדמעות שטפו את האבק
מאת: כתבנו הצבאי
יש רגעים במלחמה שבהם השקט הופך לישות פיזית, כמעט חונקת. כזה היה הלילה בלב חאן יונס. מסביב הדי פיצוצים רחוקים וטרטור המזל"טים, אבל בתוך שטח בית הקברות המקומי, הקול היחיד שנשמע היה חיכוך כלי החפירה באדמה הלחה. לוחמי חטיבת הקומנדו אבטחו את ההיקף, אך במרכז הזירה עמדו אנשים מסוג אחר: רופאים, פרמדיקים ואנשי היס"ר (יחידת הסריקה של הרבנות הצבאית).
הם לא חיפשו אויב חי. הם חיפשו גיבור. הם הגיעו כדי לסגור מעגל של כאב שהחל ב-7 באוקטובר, ולהשיב הביתה את רס"ר רן גואילי ז"ל, לוחם יס"מ נגב שנפל בקרב הירואי בעלומים וגופתו נחטפה לעזה.
מבצע "לב אמיץ" לא דמה לשום פשיטה אחרת. המודיעין היה מדויק, אך השטח – בית קברות אזרחי בלב אוכלוסייה עוינת – הציב אתגרים מוסריים ומבצעיים חסרי תקדים. "זה לא רק להגיע לנקודה ב-GPS," מספר רס"ן (מיל') א', רופא במילואים שהיה חלק מהכוח. "זה דורש עבודה כירורגית. אתה פועל בסביבה רגישה, תחת סכנת מטענים, ויודע שכל טעות קטנה יכולה לעלות בחיי אדם או בפגיעה בכבוד המת".
בימים שקדמו למבצע, אנשי הרבנות הצבאית והרפואה תרגלו "על יבש" את שלבי הזיהוי. הם למדו כל פרט בגופו של רן, כל סימן מזהה, כדי שלא יהיה צל של ספק ברגע האמת. "האחריות כבדה מנשוא," אומר אחד מאנשי היס"ר. "אתה נושא על הכתפיים שלך את התקווה של משפחה שלמה. אתה לא חוזר בלי תשובה ודאית".
כשהפקודה "פעל" ניתנה, הכוחות נכנסו פנימה. בחושך מוחלט, תחת אמצעים לראיית לילה, החלו העבודות. אנשי היס"ר, המורגלים בעבודה קשה ומורכבת, עבדו בשיתוף פעולה הדוק עם צוותי הרפואה.
"היה רגע שבו השטח התחיל להיראות אחרת ממה שציפינו," משחזר סגן ד', קצין רפואה. "האדמה שם הפוכה, הכל מעורבב. היינו צריכים לעבוד בזהירות שיא. בשלב מסוים, אחד מאנשי הרבנות סימן לנו לעצור. הוא זיהה משהו. באותו רגע, המתח הגיע לשיא. אף אחד לא נשם".
החפירה עברה מידיים מכאניות לעבודה ידנית, עדינה. אנשי הרפואה כרעו על ברכיהם לצד אנשי המילואים של הרבנות. "ראינו את הבגדים, זיהינו את הציוד," מוסיף א'. "הלב דפק בעוצמה. כשמצאנו את הסימן המזהה הסופי, השתרר שקט מוחלט בתוך ההמולה של המלחמה. אחד הלוחמים הוריד את הראש ולחש: 'רן, באנו לקחת אותך הביתה'".
השילוב בין רופאים, שתפקידם להציל חיים, לבין אנשי הרבנות, שתפקידם לשמור על כבוד המת, יצר דינמיקה ייחודית בשטח. "זה נראה כמו ניגוד, אבל זה למעשה אותו ערך," מסביר גורם ברבנות הצבאית. "אנחנו נלחמים על החיים של הפצועים, ונלחמים על הנשמה של העם הזה דרך השבת בניו. בתוך בית הקברות בעזה, הרגשנו שהרוח של צה"ל מתמצה ברגע אחד – לא מפקירים אף אחד מאחור. גם לא אחרי מותו".
לאחר שווידאו את הזיהוי הראשוני, הגופה הוצאה בחרדת קודש והועברה לשטח ישראל. עבור אנשי המילואים של היס"ר, שרבים מהם ראו מראות קשים מאז תחילת המלחמה, המבצע הזה היה "טיפול שורש" לנשמה. "אחרי כל כך הרבה מוות, היכולת לעשות משהו אקטיבי כדי להביא נחמה למשפחה היא זכות שאין לה מחיר," הם אומרים.
ביום שאחרי השלמת המשימה, כשהבשורה כבר הגיעה למשפחת גואילי, הכוחות שיצאו מהרצועה עוד התקשו לעכל. האדרנלין התחלף בעייפות מצטברת, אך גם בתחושת שליחות עמוקה.
"ראיתי הרבה דברים בקריירה הרפואית שלי," מסכם רס"ן א', "אבל המבצע הזה יישאר איתי לעד. הידיעה שרן כבר לא נמצא שם, באדמה הזרה הזו, אלא ינוח בקבר ישראל בחיק משפחתו – זה מה שנותן לנו את הכוח להמשיך ללילה הבא, למשימה הבאה".
מבצע 'לב אמיץ' לא היה רק מבצע צבאי לוגיסטי. הוא היה הצהרת כוונות. מול אויב ציני ואכזרי, מדינת ישראל שלחה את מיטב בניה – רופאים ואנשי דת, לוחמים ומומחים – כדי להוכיח שהקשר בין הלוחם למדינתו הוא ברית עולם. ברית שגם חומות חאן יונס לא יכלו לה.
