מצוללות גרעיניות ועד טייסות חמקנים: ארצות הברית משלימה פריסת כוח חסרת תקדים באזור. האם מדובר בהרתעה אחרונה לפני פיצוץ, או בשינוי אסטרטגי שנועד לעצב מחדש את המזרח התיכון? ניתוח מיוחד של "רכבת האוויר" והמשמעויות מאחורי הקלעים.
מאת: פרשן צבאי
בימים האחרונים, מי שעוקב אחרי אתרי המעקב של תנועת המטוסים והנמלים בעולם, יכול לראות תמונה שלא נראתה באזורנו מזה עשורים. זה התחיל בטפטוף של מטוסי תובלה כבדים והפך לנהר גועש של עוצמה צבאית. הכיוון ברור, היעד ידוע, והמסר מהדהד מכל כנף מטוס וסיפון של נושאת מטוסים: ארצות הברית חוזרת למזרח התיכון, והפעם – היא לא באה רק כדי
המספרים והנתונים שהצטברו על שולחנות המודיעין מצביעים על תגבור כוחות שחורג מהגדרת "סיוע שגרתי". לא מדובר רק בהחלפת כוחות או בסבב רענון.
-
השליטה האווירית: הגעתן של טייסות F-22 ו-F-35 נוספות מעניקה לארה"ב עליונות אווירית מוחלטת. אלו לא רק מטוסים, אלא "מחשבים מעופפים" שמסוגלים לחדור את מערכות ההגנה המתוחכמות ביותר של איראן ושלוחותיה מבלי להתגלות.
-
הזרוע הימית: הצבתן של שתי נושאות מטוסים, ה"אברהם לינקולן" וה"ג'ורג'יה", לצד צוללת גרעינית נושאת טילי שיוט, יוצרת מצור ימי דה-פקטו. בכל רגע נתון, מאות טילי טומהוק מכוונים למטרות אסטרטגיות.
-
הגנה רב-שכבתית: פריסת מערכות ה-THAAD והפטריוט בנקודות מפתח במפרץ ובישראל נועדה לסגור את השמיים הרמטית מפני תגובה בליסטית.
מאחורי הפלדה והאש עומדת אסטרטגיה מדינית ברורה. ממשל טראמפ, שמוביל את הקו ההתקפי הזה, מבקש לשנות את כללי המשחק. אם בעבר האמריקנים הגיבו לנקודות חיכוך, כיום הם מייצרים את הלחץ מראש.
התגבור המסיבי נועד לשרת שלוש מטרות עיקריות:
-
מניעת מלחמה אזורית דרך עוצמה: האמריקנים מאמינים שרק הצגת כוח כזו תגרום לאיראן לחשב מסלול מחדש ולרסן את חיזבאללה והחותרים תחתיה.
-
הבטחת נתיבי השיט: הבטחת זרימת הנפט והסחר העולמי במיצרי הורמוז ובבאב אל-מנדב, עורקי החיים של הכלכלה העולמית.
-
גיבוי למהלכים מדיניים: כוח צבאי כזה על השולחן מאפשר לדיפלומטים האמריקנים להגיע למו"מ מעמדת כוח מוחלטת, תחת הגישה של "שלום מתוך עוצמה" (Peace through strength).
במשך שנים דובר על ה"נסיגה האמריקנית" מהאזור לטובת המזרח הרחוק וסין. המזרח התיכון הרגיש את הוואקום הזה, ומי שמיהרו למלא אותו היו רוסיה, סין ואיראן. המהלך הנוכחי מסמן את סוף עידן הנסיגה. ארה"ב מבהירה לבעלות בריתה – ובעיקר לישראל ולמדינות המפרץ – שהיא כאן כדי להישאר, ושהמטרייה הביטחונית שלה היא עובדה קיימת ולא רק הבטחה על הנייר.
הלוגיסטיקה מאחורי המהלך הזה היא מופת של תכנון. הקמת בסיסים קדמיים, פריסת מחסני חירום והעברת אלפי חיילים תוך זמן קצר דורשים תיאום מושלם עם המדינות המארחות. העובדה שירדן, סעודיה ומדינות נוספות משתפות פעולה באופן שקט אך הדוק, מעידה על כך שהחשש מהתעצמות הציר השיעי גדול יותר מהחשש לביקורת פנימית.
השאלה הגדולה שנותרה פתוחה היא: מה יקרה אם ההרתעה תיכשל? כוח צבאי בסדר גודל כזה הוא "רובה על הבמה" במערכה הראשונה. ההיסטוריה מלמדת שכשמרכזים עוצמה כזו, המתח מגיע לנקודת רתיחה.
כרגע, האזור מחזיק את נשימתו. האם התגבור האמריקני יוביל להסדרים חדשים וליציבות, או שהוא מהווה את יריית הפתיחה לעימות רחב היקף שישנה את פני המזרח התיכון כפי שאנו מכירים אותו? הכיוון אמנם ברור – תגבור חסר תקדים – אך היעד הסופי עדיין נכתב בדם, דלק ופלדה על חולות האזור.
