בנאום נוקב ומדויק, חבר קבינט המלחמה לשעבר ורמטכ"ל ה-21 פותח את תיבת הפנדורה של היחסים עם ארה"ב לטענת גדי איזנקוט, בנימין נתניהו העביר דה-פקטו את הניהול הביטחוני של רצועת עזה לידיים אמריקניות וכל זאת כדי להימנע מהכרעות פוליטיות קשות מבית פרשנות
מאת: מערכת החדשות
במשך חודשים ארוכים, תחת מעטה של "אחדות גורלית" וחדרי ישיבות סגורים בקריה, נשמר המתח בין הדרג המדיני לדרג המקצועי על אש נמוכה. אך השבוע, בטון השקול והיבש המאפיין אותו כל כך, הטיל השר לשעבר גדי איזנקוט פצצה פוליטית שמהדהדת מקצה אחד של ציר פילדלפי ועד לבית הלבן: "נתניהו מסר לאמריקנים את הסמכות הביטחונית בעזה".
לא מדובר בעוד התנגחות פוליטית שגרתית בין אופוזיציה לקואליציה. זוהי עדות מתוך "קדש הקדשים" של ניהול המערכה, המציירת תמונה מדאיגה של אובדן ריבונות החלטתית.
לפי איזנקוט, הבעיה אינה בעצם השותפות עם ארצות הברית – בעלת הברית האסטרטגית הגדולה ביותר שלנו – אלא בסיבה שהובילה לכך. לטענתו, הסירוב העיקבי של ראש הממשלה לדון ב"יום שאחרי", להגדיר חלופה שלטונית לחמאס ולתכנן את המנגנון האזרחי ברצועה, יצר חלל ריק.
כידוע, בטבע כמו בפוליטיקה, אין ואקום. כשמדינת ישראל נמנעת מלקבל החלטות על עתיד הרצועה מחשש לפירוק הממשלה, האמריקנים הם אלו שנכנסים לנעלי המבוגר האחראי. הם אלו שקובעים את קצב הסיוע ההומניטרי, הם אלו שמשרטטים את קווי המתאר להסדרים עתידיים, והם אלו שמחזיקים בבלמים של המכונה הצבאית.
"במקום שההנהגה הישראלית תוביל יוזמה שתשרת את האינטרס הביטחוני שלנו, היא נגררת אחרי הכתבות מוושינגטון רק כדי לשמר קואליציה", אומרים בסביבת איזנקוט.
הביקורת של איזנקוט נוגעת בעצב החשוף ביותר של הימין הישראלי: הריבונות. האירוניה המרה שעולה מדבריו היא שדווקא הממשלה המצהירה על "ימין מלא-מלא" ועל עמידה איתנה מול לחצים בינלאומיים, היא זו שוויתרה, לשיטתו, על חופש הפעולה המוחלט.
כאשר ישראל נדרשת לאישור אמריקני על כל צעד אופרטיבי משמעותי, וכאשר המעורבות של הבית הלבן יורדת לרזולוציות של כמות המשאיות שנכנסות דרך מעבר רפיח, הריבונות הישראלית נשחקת. איזנקוט טוען שזהו מחיר ה"אין-החלטה": מי שלא מחליט בעצמו, מחליטים עבורו.
מעבר לוויכוח הפוליטי, יש כאן שאלה ביטחונית מהותית. העברת הסמכות, גם אם היא נעשית "מתחת לרדאר", משפיעה על כושר ההרתעה. אויבינו באזור מביטים ורואים הנהגה שתלויה בגיבוי אמריקני לא רק בחימוש ובדיפלומטיה, אלא גם בקבלת ההחלטות הטקטיות ביותר.
איזנקוט, בדרכו הממלכתית, מנסה להזהיר: ההישענות המוחלטת על ארה"ב, שנובעת משיתוק פוליטי פנימי, עלולה להפוך לנכס אסטרטגי שהופך לנטל. ברגע שהאינטרס האמריקני יסטה מהאינטרס הישראלי – ואנו רואים ניצנים לכך סביב סוגיית לבנון ואיראן – ישראל עלולה למצוא את עצמה ללא חופש פעולה וללא תוכנית מגירה עצמאית.
דבריו של גדי איזנקוט אינם רק ביקורת על העבר, אלא תמרור אזהרה לעתיד. הם מציבים מראה מול הציבור הישראלי ושואלים: האם אנחנו מנהלים את הגורל שלנו, או שאנחנו מובלים על ידי אילוצים פוליטיים שהפכו למחדל אסטרטגי?
בסופו של יום, המלחמה בעזה היא לא רק קרב על מנהרות וצירים, היא קרב על היכולת של מדינת ישראל להגדיר את עתידה בכוחות עצמה. אם דבריו של הרמטכ"ל לשעבר נכונים, הרי שהמערכה הבאה של ישראל תהיה לא רק מול אויביה מבחוץ, אלא על השבת המושכות לידיים ירושלמיות.
