הוא נפצע קשה בקרבות בצפון רצועת עזה איבד את חבריו לסיירת גבעתי ונאלץ ללמוד ללכת מחדש. כעת, כשהפציעה עדיין ניכרת ברגלו, עומר השלים מסע רכיבה בלתי נתפס של 400 קילומטרים מצפון לדרום "כל דיווש היה בשבילם, כדי שהעולם לא ישכח"
מערכת המגזין | 04.01.26
במשך חמישה ימים, תחת שמש חורפית ורוחות צד חזקות, דמותו של רוכב אופניים בודד על כבישי ישראל הצליחה לעצור את נשימתם של העוברים והשבים. זה לא היה עוד ספורטאי במסע אימונים, אלא עומר – צלף בסיירת גבעתי, פצוע צה"ל, והאיש שהחליט שהזיכרון חזק יותר מכל פציעה פיזית.
כשברקע צלקות הקרב שעדיין לא הגלידו לחלוטין, חצה עומר את הארץ לאורכה – למעלה מ-400 קילומטרים של נחישות צרופה. המטרה: להנציח את חבריו ליחידה שנפלו מאז אותה שבת שחורה של ה-7 באוקטובר, ולהוכיח לעצמו ולעולם שהרוח הישראלית אינה ניתנת לשבירה.
סיפורו של עומר מתחיל בנקודה רחוקה מאוד מחזית הלחימה. הוא השתחרר משירות סדיר משמעותי בסיירת זמן קצר לפני פרוץ המלחמה, ויצא לחפש את השקט בטיול הגדול בוייטנאם. ב-7 באוקטובר, בעודו שוהה באחד האזורים המבודדים במזרח הרחוק, העולם שלו התהפך.
"כשסוף סוף חזרה לנו הקליטה, הטלפון פשוט התפוצץ", משחזר עומר את הרגעים ההם. "אלפי הודעות, סרטונים שאי אפשר להכיל, תמונות של חברים מהצוות. זה הכה בנו כמו סטירה לפנים. במקום הכי שקט ויפה בעולם, גילינו שהבית שלנו בלהבות ושהנורא מכל קרה".
עומר לא התלבט. תוך שעות ספורות הוא כבר היה בדרכו חזרה לישראל, עלה על מדים והצטרף לחבריו לסיירת שנכנסו ללחימה עצימה בצפון רצועת עזה. שם, בלב השכונות הצפופות והממולכדות, הוא איבד כמה מהאנשים הקרובים אליו ביותר – אחים לנשק שחלקו איתו שנים של הכשרה ופעילות מבצעית.
במהלך אחד הקרבות הקשים בצפון הרצועה, נפגע עומר קשות בגפיים התחתונות. הפציעה הייתה מורכבת, והרופאים ניבאו שיקום ארוך ומפרך. אבל עומר, בנחישות של צלף שלא מאבד את המטרה, הציב לעצמו יעד: לחצות את המדינה על אופניים לזכר הנופלים.
המסע, שנמשך חמישה ימים, לא היה רק אתגר פיזי. כל קילומטר הוקדש ללוחם אחר מסיירת גבעתי שנפל בקרב. עומר תיעד כל רגע במסע – את העליות הקשות, את רגעי המשבר כשהכאב ברגלו הפצועה הפך לבלתי נסבל, ואת המפגשים המרגשים עם הציבור לאורך הדרך.
"היו רגעים שהגוף פשוט צעק לי לעצור", הוא מספר בסיום המסע. "הפציעה עדיין שם, היא לא נעלמה. אבל בכל פעם שהיה קשה, ראיתי מול העיניים את הפנים של החברים שלי. חשבתי על המשפחות שלהם. הבנתי שכל דיווש שלי הוא הדרך שלי לוודא שהזיכרון שלהם יחקק באספלט של הארץ הזאת".
המסע של עומר הפך במהרה לוויראלי ברשתות החברתיות, כשאלפי אנשים עוקבים אחר התקדמותו ותומכים בו מרחוק. התיעוד המפורט שיצר לא נועד להאדיר את שמו, אלא לשמש גלעד חי ונושם לנופלי היחידה.
כשהגיע לנקודת הסיום, תשוש אך עם ניצוץ של ניצחון בעיניים, היה ברור לכולם: עומר אולי נפצע בקרב, אבל הוא מעולם לא הובס. "המסע הזה נגמר, אבל המסע להנצחת החברים שלי רק מתחיל", הוא מסכם. "אנחנו חייבים להמשיך לרוץ, לרכוב ולחיות – בשבילם".
