בתוך 90 שניות גורליות, הצטלבו דרכיהם של רוי אלישיב ובן אופפל ברגע שבו החיים נעצרו • כעת, שבועות לאחר שהתמוטט במשרדו, נפגשו השניים לחיבוק של הכרת תודה: "בזכות המכשיר והתושייה שלו, אני כאן כדי לספר"
יש רגעים בחיים שבהם הזמן עוצר מלכת. עבור בן אופפל, בן 44 מפתח תקווה, הרגע הזה הגיע בצהרי יום רגיל לחלוטין במשרד. בשנייה אחת, המציאות המוכרת התחלפה בחושך מוחלט. ליבו נדם. מה שהחל כיום עבודה שגרתי, הפך למרוץ דרמטי נגד השעון, מרוץ שהסתיים השבוע בסגירת מעגל מרגשת שמעטים זוכים לה.
רוי אלישיב, מתנדב "איחוד הצלה", לא דמיין שהקריאה השגרתית בביפר תהפוך לאחד האירועים המשמעותיים בחייו. "קיבלתי הזנקה על אדם שאיבד את הכרתו", הוא משחזר השבוע, כשחיוך של הקלה נסוך על פניו. "כשאתה מקבל קריאה כזו, המוח נכנס למצב אוטומטי. אין מקום לפחד או להיסוס".
תוך כ-90 שניות בלבד – זמן שנחשב לכמעט בלתי נתפס בתנאי התנועה העירוניים – רוי כבר היה במקום. הוא מצא את בן כשהוא ללא דופק וללא נשימה. במונחים רפואיים, בן היה בשלב של מוות קליני.
הדקות הבאות היו קריטיות. רוי פעל בקור רוח: חיבור מהיר של מכשיר הדפיברילטור, מתן שוק חשמלי וביצוע עיסויים אינטנסיביים. "אלו דקות שמרגישות כמו נצח", מספר רוי. "אתה נלחם על כל פעימה, מזיע, מתפלל בלב שהגוף בצד השני יגיב".
ואז, למרבה הנס, זה קרה. לאחר דקות מורטות עצבים של פעולות החייאה מתקדמות, ליבו של בן שב לפעום. הניצוץ חזר. "לראות אדם שחוזר לחיים מול העיניים שלך זה משהו שאי אפשר להסביר במילים. זה נותן לי ולכל החברים שלי ב'איחוד הצלה' את הכוח לצאת מהבית בכל שעה, בכל מזג אוויר".
השבוע, במסגרת פרויקט "מציל ניצול" של ארגון איחוד הצלה, נפגשו השניים לראשונה מאז אותו יום גורלי. הפעם, הנסיבות היו שונות לחלוטין. לא היו שם סירנות, מכשירי קשר או ריח של תרופות – רק חיבוק חם, שתיקה מלאת משמעות ודמעות של התרגשות.
בן, שעדיין מתאושש מהאירוע הדרמטי, התקשה להסתיר את התרגשותו כשראה את האיש שבזכותו הוא עומד היום על רגליו. "אני עומד כאן היום בזכות המהירות והנחישות של רוי", אמר בן בקול חנוק. "אין לי דרך להודות לו על המתנה הכי גדולה שאדם יכול לתת לאחר – את החיים עצמם".
המפגש שנערך בסניף איחוד הצלה בפתח תקווה, הפך מהר מאוד למפגן של הוקרה לפעילות המתנדבים בעיר. מנהלי הסניף ציינו כי המקרה של בן הוא הוכחה חותכת לחשיבות של פריסת המתנדבים הרחבה ושל מכשירי הדפיברילטור שנמצאים אצלם.
"רוי הוא דוגמה ומופת למתנדבים שלנו", אמרו בארגון. "היכולת להגיע תוך דקה וחצי לזירה היא ההבדל בין חיים למוות, בין משפחה שמאבדת את היקר לה לבין סוף שמח כמו שראינו כאן היום".
רוי סיכם את המפגש בתחושת שליחות עמוקה: "לראות את בן מחייך, עומד על הרגליים ומחבק את המשפחה שלו – זה השכר הכי גדול שיכולתי לבקש. בשביל זה אנחנו פה".
הסיפור של בן ורוי הוא תזכורת חדה לכולנו: בתוך השגרה הלחוצה של החיים, הגיבורים האמיתיים נמצאים ממש לידנו, מוכנים להציל חיים בתוך 90 שניות.
