בית המשפט המחוזי בבאר שבע דחה את דרישתם של תושבי העיר להכיר בבעלותם על כ-90 דונם, שהתבססה על הערה ישנה מתקופת הסדר המקרקעין. השופטים קבעו: "הערה על תשריט אינה תחליף לחוזה מכר". התובעים חויבו ב-50 אלף ש"ח הוצאות משפט.
סאגה משפטית שנמשכה עשרות שנים הגיעה לסיומה בבית המשפט המחוזי בבאר שבע, בפסק דין שמשרטט מחדש את גבולות ההוכחה הנדרשים בתיקי בעלות על קרקעות בנגב. בית המשפט דחה תביעה של תושבי רהט לקבלת בעלות על שטח נרחב של כ-90 דונם בתחומי העיר, וקבע כי אין די בתיעוד היסטורי חלקי כדי להעניק זכויות קנייניות בקרקע שהופקעה כחוק.
התביעה התבססה ברובה על ראיה אחת מרכזית: הערה בכתב יד שנרשמה על גבי תשריט מקרקעין בשנת 1978. לטענת התובעים, הרישום הישן מעיד על כוונה והתחייבות של המדינה להכיר בהם כבעלי הקרקע המקוריים, חרף תהליכי ההפקעה והרישום המאוחרים יותר.
מנגד, פרקליטות מחוז דרום אזרחי, שייצגה את רשות מקרקעי ישראל, הציגה קו הגנה תקיף. בפרקליטות טענו כי הקרקע המדוברת הופקעה כדין לפני עשרות שנים לצורכי פיתוח העיר רהט, וכי כל זכאות שהייתה לתובעים – ככל שהייתה כזו – מצטמצמת לפיצוי כספי בלבד על פי חוק. לטענת המדינה, אין כל בסיס משפטי להעניק קרקע חלופית בבעלות פרטית על סמך רישומים עמומים ומיושנים.
נקודה מרכזית נוספת שהובילה לדחיית התביעה הייתה סוגיית השיהוי. הפרקליטות טענה, ובית המשפט קיבל, כי התובעים לא פעלו במשך למעלה מארבעה עשורים להסדרת זכויותיהם או למימוש הפיצויים המגיעים להם. "התנהלות זו לאורך עשרות שנים יצרה מציאות שבה המדינה הסתמכה על הרישומים הקיימים לצורך תכנון ופיתוח העיר," נטען בבית המשפט.
בפסק הדין קבע בית המשפט כי אין לראות בהערה בכתב יד משנת 1978 התחייבות חוזית או הצהרתית המקנה בעלות. השופטים הבהירו כי הליך רישום מקרקעין דורש הוכחות מוצקות הרבה יותר מאשר הערות צדדיות על גבי מפות ישנות, וכי חשיבות סופיות המרשם היא ערך עליון במשפט הישראלי.
עם דחיית התביעה, קבע בית המשפט כי התובעים לא עמדו בנטל ההוכחה הנדרש להוצאת הקרקע מידי המדינה. כתוצאה מכך, הותר הסטטוס קוו של המקרקעין על כנו – כשטח בניהול רשות מקרקעי ישראל המיועד לצרכי ציבור ופיתוח.
כדי להדגיש את עמדת בית המשפט באשר להליכי סרק מסוג זה, הוטלו על התובעים הוצאות משפט ושכר טרחת עורכי דין בסך כולל של 50,000 ש"ח לטובת המדינה. פסק הדין מהווה תמרור אזהרה לתביעות המבוססות על מסמכים היסטוריים ללא גיבוי משפטי עדכני, ומחזק את מעמדן של הפקעות המדינה שבוצעו לצורך הקמת יישובי הקבע בנגב.
