אירוע בבית החולים "איכילוב" מחזק את הקשר בין צה"ל לשבים: "לא נשקוט עד שנשיב את כולם"
בית החולים "איכילוב" בתל אביב הפך בימים האחרונים למעין מרכז חיים מחודש, המסמל את הניצחון הקטן והכואב של החזרת חלק מחטופינו. , הגיע ראש המטה הכללי, רב-אלוף אייל זמיר, כדי לחזק את שורדי השבי מתן אנגרסט ואיתן הורן, במפגש שהיה הרבה יותר מטקסי – היה זה מפגש בין מפקד לחייליו, בין צבא למשפחותיו.
הכניסה לחדר הייתה רגע של שקט רועם. מול הרמטכ"ל עמדו שני צעירים, שפניהם מספרים סיפור של חודשים בשבי האכזר, אך עיניהם כבר נושאות ניצוץ ראשוני של תקווה. מתן אנגרסט, לוחם שריון, ואיתן הורן, שחזר אף הוא אחרי תקופה ארוכה וכואבת, קיבלו את פניו של המפקד העליון של הצבא.
הרמטכ"ל זמיר פתח את דבריו בהצהרה ברורה, שלא הותירה מקום לספק בנוגע למחויבות הצבאית והמוסרית: "לאורך כל הדרך הייתם לנגד עיני וביטחונכם היה שיקול מרכזי". מילים אלו, שנאמרו במעמד האינטימי של חדר בית החולים, מהדהדות את הלחץ והמשימה העצומה שעמדה לנגד עיני הפיקוד הבכיר, כמו גם את הכאב הלאומי שנשאו כל יום ויום.
המשפט הזה, שמבטא את העובדה כי צמרת הצבא ניהלה את המערכה הקשה כששאלת החטופים ניצבת בראש סדר העדיפויות, הוא משפט שמטרתו לחבר מחדש בין השבים למערכת ששלחה אותם לשדה הקרב.
אחד הרגעים המרגשים במפגש היה הענקת כומתת השריון מחדש למתן אנגרסט. מתן, לוחם חיל השריון, איבד את כומתתו במהלך הקרב ההירואי שניהל עם מפקדו, דניאל פרץ ז"ל. לקחת כומתה – סמל החיל, הזהות הצבאית והשייכות – מתוך תיק אישי ולהניח אותה שוב על כתפיו של הלוחם שחזר מהתופת, היא סגירת מעגל סמלית, המבטאת קבלה מחדש אל החיק המגן של צה"ל.
לצד ההתרגשות האישית, מתן אנגרסט נשא עימו בחדר תחושת מחויבות מעבר לכוחותיו. הוא ביקש מהרמטכ"ל להגיע להלווייתו של מפקדו דניאל פרץ ז"ל, ומסר: "היה לי חשוב להצדיע ולחלוק כבוד אחרון למפקד שלי דניאל ז"ל. המעגל ייסגר רק כשאיתי חן יושב לקבורה באדמת ישראל, יחד עם כל החללים".
דבריו של מתן, הלוחם שחזר מהשבי והכאב, הפכו לקול של כלל המשפחות והשבים. הם מזכירים כי הניצחון המלא והשלם יושג רק כאשר כלל הנעדרים, החללים והחטופים שנותרו מאחור, יחזרו הביתה.
אצל איתן הורן, הליווי היה שונה. הרמטכ"ל חיבק אותו חיבוק חם, חיבוק של מפקד המכיר בנסיבות הבלתי נתפסות של השבי. הרגע הזה, המתועד בתמונות, הוא תזכורת לכך שמאחורי הדרגות, המדים והמבצעים, ישנם אנשים הפועלים מתוך תחושת אחריות עמוקה ואנושיות.
הרמטכ"ל פנה אל אנגרסט ואמר: "אני מאושר לראות אותך פה, זה בלתי נתפס. אל תמהר, צריך לעכל את מה שעברת". זוהי הכרה בעומק הטראומה ובעוצמת ההתמודדות המצפה לשבים, מעבר לשמחת החזרה.
המפגש של הרמטכ"ל עם השבים אינו רק אירוע תקשורתי, אלא הצהרת כוונות מבצעית וערכית. דבריו של זמיר: "לא נשקוט עד שנשיב את כלל החטופים החללים ארצה", הם התחייבות שמנחה את המשך הלחימה ומכתיבה את סדרי העדיפויות של צה"ל.
ישראל כולה מתנחמת ברגעים של חיבוק ושיבה הביתה, אך לא שוכחת את אלה שעדיין נמצאים בשבי. הביקור ב"איכילוב" הוא חיזוק לקשר הבלתי ניתן לניתוק בין צה"ל, בראש מפקדיו, לבין אלו ששילמו את המחיר היקר ביותר. זוהי הבטחה כי המסע לשחרורם של כל החטופים, והבאת החללים לקבורה, טרם הסתיים, והוא יימשך בכל הכוח והנחישות הנדרשים.
