הוא עומד מול הפצע הפתוח, מזכיר אותו ברגעים הכי שבירים, אך בו בזמן – הופך אט אט לנקודת האור שמאירה את הדרך במסע. מערכת היחסים המיוחדת שנרקמת בין קציני הנפגעים לבין המשפחות השכולות והפצועים היא סיפור אנושי, חזק ומורכב, שנולד דווקא מתוך המקום הכי כואב של האובדן והשבר.
קחו לדוגמה את שי ורינת, את עומר ומיכאל. השמות והפנים משתנים, אך המהות נשארת אותה: קשר חזק, שנבנה על יסודות של טרגדיה אישית ולאומית, והופך למרחב של אמון, ליווי ותמיכה בלתי מתפשרת.
הכל מתחיל בבשורה הקשה מכל. קציני הנפגעים הם הראשונים המגיעים אל דלת המשפחה, נושאים עימם את הבשורה שתשנה את חייהם לעד. הם ה"דמויות" שבאות להזכיר את הכאב, אך תפקידם רחב הרבה יותר. ברגעים הראשונים של הלם וכאב בלתי נתפס, הם אלה שמייצגים את המערכת, את המדינה, ובעיקר – את האנושיות.
"זה לא רק למסור הודעה," מספרת קצינת נפגעים לשעבר, "זה להיות שם, לנשום את הכאב שלהם. ברגע שבו העולם שלהם מתמוטט, אתה צריך להיות העוגן. אתה הזרוע שמחבקת, הפה שמדבר במקומות שבהם הם כבר לא יכולים, והאוזן שמקשיבה גם כשאין מילים."
הקשר שנרקם מיד לאחר האסון הוא אינטנסיבי. ליווי המשפחה בשבעה, בסיוע ארגון הלוויה, ובהתמודדות עם הפרוצדורות הבירוקרטיות. קצין הנפגעים הוא איש הקשר הראשון והעיקרי מול צה"ל ומשרד הביטחון. הוא זה שמנווט אותם בתוך ים של אישורים, טפסים וזכויות, ומאפשר למשפחה להתמקד באבל.
גם בקרב הפצועים, הקשר מתחיל במקום של כאב חד. קצין או מש"ק הנפגעים מלווים את הפצועים ואת בני משפחותיהם כבר בבית החולים, מרגע הפציעה דרך הניתוחים ועד תהליך השיקום הארוך. כאן, הקשר מקבל גוון שונה, המתמקד בחזרה לחיים, בהתמודדות עם מגבלות חדשות ובבנייה מחדש של הזהות.
"הוא ראה אותי ברגעים הכי קשים, מחובר למכונות, מנסה להזיז אצבע ולא מצליח," מעיד מיכאל, פצוע קשה שאיבד את הראייה. "עומר, קצין הנפגעים שלי, לא ריחם עליי, אבל תמיד נתן לי להרגיש שאני לא לבד. הוא לא הבטיח הבטחות שווא, אבל הוא הבטיח שיהיה שם – וקיים. הוא הפך להיות מאין מתווך ביני לבין העולם שבחוץ, שהיה קשה לי להכיל."
עם חלוף הזמן, כשהכאב לא נעלם אך מתעצב, הקשר מקבל משמעות עמוקה עוד יותר. קצין הנפגעים, שהגיע כאילוץ כואב, הופך במקרים רבים לנקודת אור, לאדם שחוצה את הגבולות הפורמליים של תפקידו. הוא זוכר את יום הולדתו של החלל, דואג לבקר בחגים, מסייע בשיחות עם האחים והאחיות, וממשיך ללוות את המשפחה גם שנים לאחר האובדן.
היכולת של אנשי מערך הנפגעים לשאת את הכאב של האחר, מבלי להישבר, ולהפוך אותו לכוח מניע של נתינה, היא לב ליבו של הסיפור הזה. הם אנשי מקצוע, אך מעל לכל – הם בני אדם, הנפגשים עם טרגדיה יומיומית.
הקשר הזה, שמתחיל בבדידות האובדן, הופך לעיתים לקשר דמוי משפחה. קצין הנפגעים הופך למעגל תמיכה בלתי רשמי, ערוץ תקשורת ישיר לזכר יקירם, ולמי שמעז לדבר על הכאב בפתיחות, כיוון שהוא זה ש"היה שם".
הסיפור של שי, אחות שכולה שליוותה אותה קצינת נפגעים בשם רינת, ממחיש את המהפך: "בהתחלה שנאתי לראות אותה. היא ייצגה את הרגע הגרוע ביותר בחיים שלנו. אבל רינת לא ויתרה. היא הגיעה, ישבה בשקט, עזרה לי למצוא תמונות של אחי. לאט-לאט, היא הפכה להיות האדם היחיד שמותר לי לבכות לידו בלי להרגיש שאני מעיקה. היא הדמות שמזכירה לי את הפצע, אבל בזכות זה, היא גם הדמות שמראה לי איך אפשר להמשיך לחיות עם הפצע הזה – ולהפוך אותו לכוח."
המפגש בין קציני הנפגעים, המשפחות השכולות והפצועים, הוא ברית נדירה שנכרתת בצל הכאב. זו מערכת יחסים שמתחילה באפלה, ומתוך המחויבות, האמפתיה והליווי הרציף, מצליחה להצמיח ניצוץ של תקווה, ואף להפוך לנקודת האור שמאירה את מסע הריפוי – הבלתי נגמר – של נפגעי ונפגעות צה"ל ומשפחותיהם.
