הִנֵּה זֶה עוֹמֵד אַחַר כָּתְלֵנוּ: סוד הנצח של הכותל המערבי כל מי שעמד אי פעם מול האבנים הגדולות והשחוקות של הכותל המערבי, הרגיש את זה. זה לא רק קיר תמך עתיק, וזה לא רק אתר היסטורי. יש שם דממה שגוברת על ההמולה, ותחושה שמישהו מקשיב.
אבל אם נעמיק במקורות, תתעורר שאלה עצומה: הרי בית המקדש עצמו, מקום השראת השכינה, נחרב. קודש הקודשים איננו. הכותל המערבי הוא בסך הכל קיר תמך חיצוני של הר הבית, שבנה הורדוס. מדוע דווקא הוא הפך למקום המקודש ביותר לעם היהודי באלפיים השנים האחרונות?
המדרש (שמות רבה ב', ב') מגלה לנו סוד מופלא. הפסוק בשיר השירים אומר: "הִנֵּה זֶה עוֹמֵד אַחַר כָּתְלֵנוּ, מַשְׁגִּיחַ מִן הַחֲלֹּנוֹת מֵצִיץ מִן הַחֲרַכִּים". ודורשים חז"ל: "מעולם לא זזה שכינה מכותל המערבי".
מדוע דווקא המערבי? חכמי הקבלה והפשט מבארים כי צד 'מערב' בעולם מייצג את מקום השכינה (כפי שנרות המנורה היו פונים אל "נר המערבי"). אבל יש כאן עומק נוסף. בתי המקדש הראשון והשני נבנו על ידי מלכים עשירים ובעלי אמצעים. האויבים יכלו לשלוט באבנים ולשורפן.
אגדה עתיקה מספרת שכאשר חילקו את בניית חומות הר הבית, הוטל על העניים לבנות את הכותל המערבי. הם לא יכלו לשכור פועלים, ולכן עמלו במו ידיהם, סחבו את האבנים הכבדות, והשקיעו בקיר הזה את דמם, זיעתם ודמעותיהם. אמר הקדוש ברוך הוא: "עמל של עניים, שנבנה בלב נשבר ובתמימות – אותו אני לא מניח לאויב להחריב לעולם".
רבי אחא אומר במדרש שהכותל המערבי מכוון כנגד "שער השמיים". קדושתו של הכותל אינה נובעת מהאבנים עצמן, אלא ממה שהוא מייצג. הכותל הוא הסמל לכך שגם כשיש "חורבן", גם כשיש הסתרה, הקב"ה נמצא שם.
הפסוק "הנה זה עומד אחר כותלנו" מלמד אותנו יסוד באמונה: לפעמים נדמה שיש קיר המפריד בינינו לבין הבורא. אנחנו מרגישים רחוקים, בגלות, בחושך. אבל הקיר הזה הוא אשליה של מרחק. הבורא נמצא ממש מעבר לקיר, "משגיח מן החלונות".
הכותל המערבי הוא המקום שבו הלב היהודי מתאחד. האבנים הללו ספגו מיליוני דמעות במשך הדורות – דמעות של צער על החורבן, דמעות של בקשה לרפואה, ודמעות של שמחה ותודה. המהר"ל מפראג מסביר שבית המקדש הוא הלב של העולם, והכותל הוא המעטפת ששומרת על הלב הזה חי ופועם, גם כשהגוף נראה פצוע.
כשאנו נוגעים באבני הכותל, אנו לא נוגעים רק בהיסטוריה. אנו נוגעים בנצח. אנו מתחברים להבטחה שגם במצבים הקשים ביותר, השכינה לא עוזבת אותנו. הכותל הוא העדות הדוממת והחזקה ביותר לכך שהקשר בין הקב"ה לעם ישראל הוא קשר שלא ניתן לניתוק, ושבקרוב ממש, נזכה לראות לא רק את הקיר החיצוני, אלא את הבית בתפארתו.
