היוזמה האחרונה של יואב אליאסי, "הצל", לגיוס תרומות עבור חיילים, הציתה דיון סוער ברשתות החברתיות, וזאת בלשון המעטה. בעוד הרצון לסייע לחיילים ראוי להערכה, הדרך בה הדברים מתנהלים מעלה שאלות קשות בנוגע לשקיפות, פיקוח ויעילות התרומות.
החשדנות הציבורית אינה מגיעה משום מקום. זיכרון הפרשה של גיא לרר ותוכנית "הצינור", בה נאספו מיליוני שקלים שלטענת רבים חלקם הגדול בוזבז על פרסום ולא הגיע ליעדו, עדיין צורב. התגובות ברשת אינן מהססות לקשור בין שני המקרים, תוך שימוש בביטויים קשים כמו "הפלת קורבנות נוספים". הטענות הללו מצביעות על חוסר אמון עמוק בקרב הציבור במנגנוני גיוס תרומות לא מפוקחים.
אחת השאלות המרכזיות שעולות היא סוגיית הפיקוח. מי בדיוק מפקח על הכספים שנאספים על ידי יחידים או גופים לא רשמיים? כיצד יכול התורם לוודא שהכסף אכן מגיע לחיילים הזקוקים לו, ולא מתפזר בדרך או מנוצל למטרות אחרות? היעדר מנגנון פיקוח ברור ומוצהר רק מגביר את החששות ומעודד ספקנות.
שאלה נוספת שנותרה ללא מענה היא עניין העלויות והעמלות. האם המארגן, במקרה הזה יואב אליאסי, גובה אחוז מסוים מהתרומות עבור ניהול הפרויקט? אם כן, מה גובה העמלה והאם היא שקופה לתורמים? בהיעדר מידע ברור בנושא, קשה שלא לתהות האם חלק מהכסף מופנה לכיסו של המארגן או לצרכים שאינם קשורים ישירות לסיוע לחיילים.
במקום להתמקד בעזרה ישירה ושקופה, נראה שהיוזמה של "הצל" מעוררת בעיקר סימני שאלה ותחושות לא נוחות. כדי להפיג את החששות ולזכות באמון הציבור, נדרשת שקיפות מלאה בנוגע לאופן גיוס הכספים, ניהולם וחלוקתם. אחרת, היוזמה עלולה להפוך מעוד ניסיון לעזור, לסיפור נוסף של אמון ציבורי שנפגע. הגיע הזמן לסטנדרטים ברורים ופיקוח הדוק על כל מי שמבקש את כספי הציבור למטרות צדקה.
