בגיל 16 הוא ברח מהבית כדי להילחם בנאצים ביערות בולגריה. בגיל 21 הוא עלה להקים את המדינה ומעולם לא ביקש דבר. כעת כשהוא חוגג 99 מרדכי כהן זכה סוף סוף לתואר הרשמי שהולם את פועלו: לוחם פרטיזן. הסיפור שלו הוא תזכורת שאף פעם לא מאוחר להגיד תודה
מאת: מערכת המגזין | יום הזיכרון הבינלאומי לשואה ולגבורה 2026
במשך שמונה עשורים, מרדכי כהן נשא עימו סוד. זה לא היה סוד אפל, אלא צניעות יוצאת דופן של דור שראה בחירוף הנפש חובה מוסרית ולא עילה לתגמול. מרדכי, היום סבא ורבא בן 99, חי את חייו בישראל כציוני גאה, הקים משפחה לתפארת והמשיך הלאה. רק השנה, כשהוא נושק למאה שנה של חיים מלאים, נסגר המעגל ההיסטורי: מדינת ישראל הכירה בו רשמית כלוחם בנאצים.
סיפורו של מרדכי מתחיל בשנת 1927 בסופיה שבבולגריה. המלחמה פגשה אותו כנער צעיר בתוך מציאות של גזרות ואנטישמיות גואה. אביו, שיצא להפגין נגד רדיפת היהודים, נעצר ונשלח למחנה ריכוז, שם חווה רעב ותופת. בעוד אחיו נשלח לעבודות כפייה בסלילת כבישים עבור הצבא, מרדכי בן ה-16 מצא את עצמו בנקודת הכרעה.
כחבר בתנועת "השומר הצעיר", הבעירה הפנימית שבו לא אפשרה לו לעמוד מנגד. מבלי לספר למשפחתו, כדי לא להדאיג את אמו ואחיותיו שנשארו מאחור, הוא חמק אל היערות והצטרף לשורות הפרטיזנים. בין השנים 1942 ל-1943, הנער הצעיר פעל יום-יום תחת סכנת מוות ממשית, בלב המאבק המחתרתי נגד המכונה הנאצית.
דרכו של מרדכי לא הסתיימה ביערות. ב-1943 הוא גורש עם משפחתו לעבודות כפייה בעיר ראזגרד, שרד את המלחמה, ובשנת 1948, עם הקמת המדינה, עלה לישראל כדי לבנות ולהיבנות בה.
במשך שנים רבות הוא לא פנה לבקש הכרה. רק לאחרונה, בשנת 2025, פנה מרדכי לסיוע המשפטי במשרד המשפטים כדי לבדוק את זכויותיו הבסיסיות. בסיוע עו"ד מטעם המשרד, קצבתו עלתה תחילה, אך אז עלתה השאלה הגדולה: מדוע גיבור כזה אינו מוכר כלוחם?
בעקבות תביעה שהוגשה בשמו תחת חוק נכי המלחמה בנאצים, הוכח מעבר לכל ספק פועלו כפרטיזן. האישור המיוחל הגיע – הכרה רשמית מטעם המדינה במי שסיכן את חייו כנער כדי להציל את כבוד העם היהודי.
במשרד המשפטים ובסיוע המשפטי מדגישים כי המקרה של מרדכי אינו רק עניין בירוקרטי של קצבאות, אלא חוב מוסרי ראשון במעלה. "מרדכי הוא השראה," אומרים גורמים המלווים את התיק. "בגיל 99 הוא מזכיר לנו שהזיכרון הוא חי, ושגם אחרי שמונים שנה, הצדק ההיסטורי חייב להיעשות".
כיום, כשמרדכי מוקף בילדים ונכדים, ההכרה הזו היא הרבה מעבר לסיוע כלכלי. היא אות של כבוד למי שלא ביקש דבר, והוכחה חיה לכך שגם כשהזמן חולף, הגבורה אינה דוהה.
ביום הבינלאומי לשואה ולגבורה, כשסיפורו של מרדכי מהדהד מקצה הארץ ועד קצהָ, המסר ברור יותר מאי פעם: אף פעם לא מאוחר מדי להכיר במי שלחמו למען החירות של כולנו.
